הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
*אני שונאת את כל המנגנונים האנושיים היפייפיים והמפתיעים שלנו הם עושים לי בחילה.
הכדור מתקרב
וכל-כך רציתי לראות אותו באוויר
וכל-כך רציתי שיתכוון לכיווני
אני פורשת את זרועותיי לרווחו עוד לפני שהוא פורש כנפיו אך עד שמתחיל ליפול במהירות כח הכבידה וכבר גודל וגודל בפרספקטיבת המציאות אני נבהלת לפתע שלא אצליח לתפוס או לתפוש ושאולי יפגע בי באיברים רגישים או סתם על האף וכולנו נתאכזב.
חלקם שטפו ידיים, וחלק בדיוק אכלו משהו, אולי אפילו מקולקל.
ואם כולם- אז גם לי מותר. מצמידה את גופי לגופו, מגרדת באוזנו שאינה מקשיבה כראוי. כל שערותיו נשרו, הוא חיוור ודומם. אני מחכה לחיוך, או נזיפה, אך זה באותו המבט ההוא (המוכר): מביט מעט לאופק, וגבותיו מונמכות. "איך זה שאין לך סימני קימוט מהמבט הזה?" אני שואלת אותו בחושניות מסויימת, "נשאר לך מראה של צעיר, לא ככה?"
אני מקבלת תשובות מהדפסה רביעית. עותק מתורגם של הוצאת שוקן, ניטשה מדבר אליי בעברית צחה: באותיות מימין לשמאל מפטם אותי בדימויים חזותיים, מילותיו רלוונטיות כהרגלן, ואני משתדלת לעשות בהן מה שרק ארצה: ככה הוא ביקש, לא?
יחד עם כל שאר החמולה, אנחנו חותכים את עורו ואת כל הנימים. מתחילים לחטט בין קומץ הדם שנותר, גם הוא כבר התמצק לאבן ורדרדה. אני לוקחת את האבנים ושוברת את כל חלונות חדרי-חדריו, כילדת-תעלולים משחקת במגרש עשיר הצבעים שהכין לי. "אבל מה התכוונת שאעשה כאן?" אני לא מתאפקת לשאול, והוא עונה באותה הצהרה, צועק על חוסר האובייקטיביות במצב הנתון ושעליי להפסיק להיות חלשה. יש לי המון מה לשאול, אבל אף אחד לא מתרגם לי. לא הנאצים, לא הסובייטים, לא אף אמריקאי מזדיין. כול אחד לוקח את החופן העשיר ביותר שהצליח לתפוס בידיו, ובורח למפעל המזון. אני אוכלת במרץ. נכבדת, נופלת, וגופי הנפוח מתגלגל (כמו אבן במעלה הר) ומוטח בי.
"מה ניסית לנתח פה בעצם?" שואל אותי המורה,
ואני, שהסכין עוד קשורה לידי בלי שהבחנתי
מקיאה דם בהשתעלות מכוונת כזו
וצוחקת
איך הדם ישר מתאבן כשיוצא ממני, וכאילו, יותר נוח להחזיק בו ככה
(1) כל ארצות העולם במיקומם המדוייק במפה מצויות בראשו שעודו מתרחב. אלפי מנגינות חשוכות וסרטים נשכחים קיימים במידה גדולה יותר בזכותו. על המדף ספרים מתאגדים בנוחיות, ויש עוד מקום. עניים ירוקות. אני מרגישה כעץ חלול מול כמות הידע שלו. ברלין לייד גרמניה, אוסטריה לייד שוודיה. אוסטרליה היא בצד ימין למטה של המפה.
(2) הרצון הכמיהתי הזה להאמין באדם, בלי שבכלל הוא עשה הפסקת אש או משהו, בלי שאתה צולח לא לירות. אתה יורה ושתות דם ושר על שלום.
(3) להתייחס למציאות וליצור מציאות. מבט ישיר בעניים, לא מפחדים יותר מדיי.
(4) הסיוט: אני פוקחת עניים ויושבות מולי שתי אמהות ושלוש חברות, מבטים שכביכול דואגים אך לא אכפת להם יותר מדיי. יש לי התקפים קצרים שנראים פסיכוטיים, אני לא שולטת על סוגרי הפה שלי ופולטת קולות מוזרים ותנועות פנים מפחידות ואינסטקטיביות, אני מתביישת בהן. אני נכנסת לשירותים, לרגע של פרטיות, ולפתע קולטת במראה שמאחוריי עומד אדם, כנראה מנקה, ומביט בי. התחושה מעיקה, אני מרגישה כיצור חולה. גולי לא מתייחס אליי, הוא בדיוק הלך או משהו, אומרים המשפחה שלו. זואי אומרת לי משהו על ההתקפים הקטנים, משהו על שיהיה בסדר.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
ציפיות מעצמי לשנה הקרובה: תערוכת אמנות חזותית, עבודת חקר בפילוסופיה, טיסה לניו-יורק עם מהקלה, להביא לבית-הספר תכנים סמולנים מניאקים, להצליח לראות בראש את ציר העולם ביחס לידע היסטורי-תרבותי-פילוסופי שיהיה אצלי, לבסס לעצמי החלטה לגבי צבא/ש"ש/קנדה, להעמיק חברויות טובות ולהכיר עוד חברים זמניים, לזיין מלא גברים, להיות יפה חיצונית ופנימית, להיות נוכחת ולהאמין לאמונות שלי, להשתפר ביוקלילי ובהלחנה וכתיבה וציור וידע ודיבור, ללמוד ללמוד ולא להתפזר יתר על המידה, להרגיש מצפונית תרומה לאנושות, לא למות עדיין.
[ בגבול נסיון אני מתכככת לשם המילים, עוטפת את עצמי בשקוף מסוג מכסה. העפעפיים שלי הן אלו שמונעות ממני את המלא, או השינה. מוצרכת ככול שתהיה, זה מרגיז. לעזאזל הנה השיר מאבד מערכו, הנה השאיפה ]למשהו שהיה אמור להיות טוב[ מתפוררת. גרגרי חול מצהיבים נרקבים משפיכים נימי שנאה. לא חזקה בפיזיקה או כימיה. ההגדרות לא רוחביות לא אופקיות, הניקוד מעוות. לא לזה התכוונתי, בכלל רציתי לכתוב משמעות.
מה המראה רואה? מסדרון צר ותקרה גבוהה, אני פוסעת בשביל אין-סופי מכל צדדיו ]רק צד אחד מאפשר פסיעה[. הקירות מצדדיי מתכת חנוקה, משתעלת באימה כלפי הזכוכית הצמודה אליה. כסף בצורת תהיה. אובייקטיביות לשמה, כפי שעיתונות הגונה אמורה להיות. אידיאולוגיה באבן קשיחה הנזרקת בחבטה כואבת על זגוגית חלון. השקפת עולם באור מחזיר אור מחזיר שום-כלום.
נקטנת בפרספטיבה ספציפית. סובייקטיבית כנה. חוזה לדומם דמות אנושית. אין דרך טובה לסיום הדברים, פסיקים ונקודות ]זכרון[ מתאמצים לחבק את רווחי התודעה שצצים בין המילים חסרות הטעם שממשיכות לבקוע מיש-דבר. הבנתי את זה קודם, לא. אספקלריה מחזירה לי אור לעניים, עיוורון קצר מול החושך של הלילות. מחשבה מתפזרת, חלקיקי אבנית במים שנרתחים שוב-שוב בקומקום חסר תועלת שימושית.
]זה לא רלוונטי, בכל מקרה.[ נגמרה לי עוד שנה ]
ללמוד: פילוסופיה אקסצניאליסטית, דוד אבידן, יונה וולך והשירה העברית החדשה, שימושים נכונים בזכרון, מילים נוספות, הוחכות לשינוי עולם מובהק, דרכים ללהיות ענקית, את מקומי, דברים שכבר ניעשו, דברים שצריך שייעשו, החברים הכל-כך זמניים שלי, פלאי טבע שעליי לראות בעניים, סטטיסטיקה וגרפים רציונלים, אמנות בלתי-רציונלית, אינדיבדואלים בצורת מכלול.
מהר. הסתירי פרצופך לפני שתסתכלי במראה. מירחי את הכיסוי בלי להביט. בכל פעם שתסתכלי במראה, היי כבר נקייה. תשכחי את הלכלוכים שנמצאים על הפנים, בשלב מסויים כבר לא תבדילי בין הממרח לעורך. שקרי לעצמך לפני שהאמת תתפקח. היי טובה. היי רצונך. התאימי את בגדייך לסביבה, היבלעי באדמת חברייך. מעבר לכך, רחמי על עצמך. רחמי על כשאת מקבלת פריחה מזוויעה מכל המייק-אפ. הוא לא בריא לטווח ארוך. מה, את לא זוכרת שאת שמה אותו כל יום? מטומטמת, נשאבת לתוך אלפי משאבות מנפחות גלגלים מונעים מאוויר צח מזוקק בנפט מפעלי תכשירי ההסוואה. מסתובבת, נהיגה אוטומטית. מהלכים בנויים, העיקר היסתכלי במראה הקטנה ונקי את הדמעות. הדמעות מרטיבות הן את הכיסוי והן את הפצעים. תסיתי מבטך מעצמך ברגעים הנכונים. מהר. היסתתרי מהגשם בכל פעם מחדש, ואל תדעי מה טיבו. החטא שלך מתעצם ליציקת בטון קשיחה ועוד מעט גם ניתוח לא יהיה אפשרי. תשתקי ודיי אוליי, ואל תספרי את האמת המלאה. תרגישי נקייה. השתמשי בתוכנת עריכה. מירחי אמת בפיזור דק של מרגרינה או חמאה. הסתכלי על עורך מכוסה באסתטיקה עלובה. את עושה עבודה יפה.
את נתקלת בחשק לבכות לא מתוך עצב תהומי ופתאומי אלא מתוך עקרון. הריי כאשר רואים עולם כה מוזר, והמועקה כבר באה לגרון מסיבות תת-קרקעיות, כל מה שנותר הוא לבקש נחמה מוצהרת בדמעות. אבל הכל מבחירה בהחלט. כשאני נרדם, את כבר לא בדיוק איתי, אלא רק בפוטנציאל להיות, והריי אם תדברי אליי כשאני ישן זה כאילו איני נמצא, ורק אילו תצרחי מכאבים ייתכן שאתעורר כדיי להיות שם בשבילך. וכשתצעקי בלב, כשהדברים בפנים יזעקו, אני עדיין אשן, אלא אם כן תעירי. ואז את נבהלת ומבקשת קרבה. מרגישה בודדה כמו כולם!
אני מוצאת את עצמי בחשכה מוחלטת, מבולבלת, ומנסה שלא להאבד בעצמי. תני לי חבל! הרשי לי להציע פתרון אחר! אני דורשת מהנאתך, אבל את שבויה בדלוזיות. את בעיראק, ובפלישה לסוריה ואמריקה. החלומות מתערבבים עם מיטתו, את כמעט נופלת. "אני שומר עלייך!" הוא נואם. הוא דורש ממך להיות מעל החוק. פשעים מלוכלכים, את נענית לאנרכיזם מלהיב, לא מסתכלת עליי ממטר.
כשהוא מתרחק את נזכרת לחבק אותי. מצטערת, את אומרת, זה זמני. אני לא יודעת, את אומרת. אינני מבינה אותנו. איני קולטת את מצוקתך, היא חסרת מניעים- הבחירה בידייך, לא? קל להסביר שאין מה להסביר, אך בין חוסר הודאות והריק רחב המימדים מסתתרות להן סבירויות רבות שלפעמים את פשוט מעדיפה להתכחש לראותם.
איך את מכווצת את תודעתך השופעת, יקירתי? מרשה לשטויות כאלו לטשטש את מבוכי שדותייך, מבזבזת את שעותייך הכל-כך נדירות ויפייפיות על דבר כה חסר תכלית? נותנת, והנחמה מתייפחת לה מרוב שבטנך מפוצצת. יש בך תרכובת מפוארת, עגומה וסבוכת חן שאי אפשר לתאר במילים, אני מבטיחה לך! אין ישות שתכיל אותך לחלוטין, יקירתי- והנה את גוזלת את מרבית כוחותייך לפירורי קירבה מטופשים, חסרי משמעות וכלל לא אמיתיים!
אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
