אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
החיכוך בין שורת השניים הקדמיות לבין האחוריות מייצר צליל קצר. אזניי כה קרובות עד שנדמה שרועד ונסדק העולם כולו לשנייה קטנה. ובכל זאת, אין מימוש להתככחות- בהגעם אחת אל השניה הן מוכרחות להמשיך מעט ימינה או שמאלה, אין עוד לאן להיכנס.
לא אוהבים את איך שאני מתלבשת לאחרונה. אני יודעת, חודרת לגוגולת העין של טובים ורעים. אין טובים ורעים, אבל כולם יורים. גם לא אש זה אלים.
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
אתה יכול לגעת רק בעורי הקשוח, החוצי. גם אם תכנס עמוק עמוק, תחתוך אותי בסכין היישר אל הנימים, או אל המעי הדק לחלופין, תגלה עוד גליל חיצוני. וגם כשאותו תחתוך (אני כבר מזמן אמות בשלב הזה) תגלה שגם כדוריות הדם האדומות הן רק קליפה חסרת גרעין. הכנס לאטום, תראה איך גם הוא מתפרק לפרוטיונים ונייטרונים שגם הם מורכבים מחלקיקים נוספים, וכך הלאה. בתנועה מתמדת הם רוקדים עם גופתי המתה, החלולה כל-כך. הגלילים מפוזרים באדמה, אתה לא יכול להיות ודאי לגביהם. האם מחביאים ממך סוד, או מה אמת קטנה בין עפעפייך הזמניים?
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
[ בגבול נסיון אני מתכככת לשם המילים, עוטפת את עצמי בשקוף מסוג מכסה. העפעפיים שלי הן אלו שמונעות ממני את המלא, או השינה. מוצרכת ככול שתהיה, זה מרגיז. לעזאזל הנה השיר מאבד מערכו, הנה השאיפה ]למשהו שהיה אמור להיות טוב[ מתפוררת. גרגרי חול מצהיבים נרקבים משפיכים נימי שנאה. לא חזקה בפיזיקה או כימיה. ההגדרות לא רוחביות לא אופקיות, הניקוד מעוות. לא לזה התכוונתי, בכלל רציתי לכתוב משמעות.
מה המראה רואה? מסדרון צר ותקרה גבוהה, אני פוסעת בשביל אין-סופי מכל צדדיו ]רק צד אחד מאפשר פסיעה[. הקירות מצדדיי מתכת חנוקה, משתעלת באימה כלפי הזכוכית הצמודה אליה. כסף בצורת תהיה. אובייקטיביות לשמה, כפי שעיתונות הגונה אמורה להיות. אידיאולוגיה באבן קשיחה הנזרקת בחבטה כואבת על זגוגית חלון. השקפת עולם באור מחזיר אור מחזיר שום-כלום.
נקטנת בפרספטיבה ספציפית. סובייקטיבית כנה. חוזה לדומם דמות אנושית. אין דרך טובה לסיום הדברים, פסיקים ונקודות ]זכרון[ מתאמצים לחבק את רווחי התודעה שצצים בין המילים חסרות הטעם שממשיכות לבקוע מיש-דבר. הבנתי את זה קודם, לא. אספקלריה מחזירה לי אור לעניים, עיוורון קצר מול החושך של הלילות. מחשבה מתפזרת, חלקיקי אבנית במים שנרתחים שוב-שוב בקומקום חסר תועלת שימושית.
]זה לא רלוונטי, בכל מקרה.[ נגמרה לי עוד שנה ]
ללמוד: פילוסופיה אקסצניאליסטית, דוד אבידן, יונה וולך והשירה העברית החדשה, שימושים נכונים בזכרון, מילים נוספות, הוחכות לשינוי עולם מובהק, דרכים ללהיות ענקית, את מקומי, דברים שכבר ניעשו, דברים שצריך שייעשו, החברים הכל-כך זמניים שלי, פלאי טבע שעליי לראות בעניים, סטטיסטיקה וגרפים רציונלים, אמנות בלתי-רציונלית, אינדיבדואלים בצורת מכלול.
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
איבדתי את קו התודעה שלי מאז שעיכלתי שאיני יכולה לקרוא אותו. הכל בבטן, לא מעוכל. חתיכות גדולות ומעמיסות שאינן תופסות צורה וחומר כמו שצריך. מועקה אין-סופית, חוסר במשהו, ובסך-הכול התחושות נעימות וטובות והתקופה היא יפה.
הכל חוזר לאותם כאבי בטן. בלתי ניראים, בלתי ניתנים לזיהוי, לניתוח מעמיק. כאב חסר פנים - תני לו ציון מ1 עד 10. ואיך אפשר? לרופא היו המון שעונים מתקתקים, והוא זקן והכול הלך לאט. כל שעון מתקתק מעט אחרת, זז מעט שונה. הצלצולים נשמעים בצורות אחרות. גם לך אין צורה. בלתי ניתנת לזיהוי, אבל אפשר להמציא. להגיד כל דבר. להגיד זה רגשי, להגיד זה רציונלי, להגיד הגיוני נכון או שגוי. את חוזרת על אותן הטעויות, ובכול זאת לא צופה אותן מראש. יש בזה משהו מנחם, לא לראות הכל מובן מאליו. לא אנושיות, לא חיים, לא קשרים, ולא אותך.
אמנות יכולה לבוא בצורה של ריפוי ויכולה לבוא בצורה של הרס. לעקור את הכאב עוד יותר החוצה, להעצים אותו. ומה ההבדל בעצם? זה בדיוק הזמן לבחון את הגבולות העצמיים. לאן את יכולה להגיע עם כל הפונטנציאל המשוגע הזה, ענבל? השלמות המפוארת הזו היא תלויה של עצמך ושל הסביבה גם יחד. לנצח אחרים, לנצח אותך. הכל חוזר לעצמי, והריי אין לך מקום אחר להתעסק בו שאינו ייחשב כבריחה אופציונלית. וגם ההתעסקות הזו בריחה, לא? בריחה מהדבר המומצא הזה שקראת לו ריק. כלום. זו לא תיאוריה, זה מול העניים שלך. ושלך. ושלך. ושלך. אין לך דרך לדעת את המחשבות שלך, שלי, שלו, שלכם. זה עניין מורכב אני מניחה. הכל חוזר לאותם כאבים. בלתי ניתנים לזיהוי, אותם אני הכי שונאת.
ועל עצמי לאמר שאני מתיימרת להיות הרבה דברים, דומה לכולם ולעצמי בקושי מזהה את הפרצוף. והוא מכוער, ומתנפח השיער. קשה לי להסתכל בעניים שלו, אבל קל לי לא לעצור אותו מלדחוף. חזק יותר חזק יותר חזק יותר, כל אחד לעצמו. כמה זה נורא, האנושיות המכוערת הזו. לדחוף כדיי להגיע לסיפוק מסויים, אבל תמיד מגיעים רק לכמעט, ואז נמאס לי. גם כשזה ייכנס זה לא ישנה יותר מדיי. כמו הכול. הוא לא מבין מה הקטע, הוא לא תומך! והעניים שלו יפות יותר כשהוא עייף. קל לי להגיד לו שהדימוי העצמי שלי נמוך, או שאני מרגישה אונס. בכל מקום. ומי אמר שזה לא נכון, אבל בכל מקרה אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר מדיי. באופן כללי פחות מתעסקת בדברים, מה שמוציא את הכול פשוט "מורכב" בלי הסבר מעמיק. מוציא את הכל מההקשר, וזה אוליי עוזר.
אני תשושה אני תשושה אני תשושה פיזית כואבת לי הבטן מהנפש כל פעם שאני נזכרת בעוד פריט קטן מתוך החיים הלא עגומים בכלל שלי אני מתמלאת בכאב בבטן שלא מפסיק ואני אסיים את חבילת השוקולד שפה מולי אני אשתגע אני אשתגע אמא אמרה לי אז שאצא כבר מהבית שמהר כי נמאס לה לשמוע אותי בוכה אבל אני לא בוכה עכשיו רק לפני רגע אני בעיקר כועסת אני כועסת על שאני אוהבת וכמעט ונותת לך לנצל אותי לכם! לכולכם אני נותנת . אמא אמרה שבטח אני אחת שממש לא תהיה עם מישהו שישפיע עליה כול כך, שאני עומדת על שלי כזו. אמרתי לה שזה לא נכון. עכשיו יותר בסדר, היה טלפון. אח שלי מתגייס לחצי מהחיים שלי. אוליי פחות. זה יסדר לו את החיים, ההורים אומרים. אבא אומר שגם אם אני רגישה אני לא אומוציונלית. אבל זה לא נכון, אני בוכה המון. פשוט זה לא ברגעים הרגילים. אני מכוערת בלי איילנר. אחת אמרה לי שאני יפה כשאני בוכה. ואחת אחרת אמרה לי שהחיה הפנימית שלי היא נמר. אני אוהבת את זה. אני אוהבת לחשוב על חיות ואוהבת לחשוב על צבעים. אני לא אוהבת לחשוב על אנשים. עושה לי כאב בטן. כל הזמן. כאבי הבטן שלי מגדירים אותי, מלווים אותי בכל הרגעים האלו בחיים. ארוכים וקצרים. כאבים גדולים וכאבים קטנים. ותמיד תמיד בלתי ניראים. אני לא רוצה להרגיש מנוצלת, אני רוצה לחזור להרגיש עמדתית. לחזור להיות מסמר בקיר בטוחה בדעותיה. אבל בתקופה האחרונה כל מה שאני מצליחה להגיד זה שאני פשוט לא יודעת. לא יודעת, לא יודעת כלום. אוליי כן אוליי לא. כמה משמעות הייתה פה לרגע! כמה אהבה, מוסיקה, משהו יציב כזה, אמיתי. כולם מאמינים בזה, אז זה קיים, לא? ככה פיזיקאים אומרים לפעמים. אבל אני לומדת פילוסופיה ולא מדעים. ומקבלת תמיד מאה! מאה! כל הכבוד לך, תוהה וטועה. ונהנית. סקרנות על נוחיות. הכל יפייפה ומטריד ומורכב כל-כך. באיך פגשתי את אמא אומרים שהדבר הטוב ביותר הוא אהבה. הכל מתעסק באהבה. אהבה. להתמסד בניו-יורק, לבנות עוד בניין. בניינים כל-כך יפים, מתערבבים אחד בשני בקווים ישרים ומעוקלים, מתחברים לקווים וצבעים וצורות נוצרות מהם. עוד ועוד ועוד ועוד. אני אוהבת להסתכל, ושונאת לחשוב. למה את מגיעה למחשבות האלו? היא שואלת, אני ככה כי חוויתי דברים שהובילו אותי לזה אבל מה איתך, מה הבעיה פה, תפסיקי להתפלסף, מפגרת. תביאי חיבוק אמיתי. היא רוצה שנשמור על קשר. ואני רוצה להעלם מכולם, אבל ממך לא, וגם לא מכולכם. לא התעייפתי מכם, אתם יודעים לעשות את הדבר היחידי שטהור. מוסיקה.
ואמנות זה מזוכיזם. ובמזוכיזם ישנה הנאה. הנאה רבה, שממנה סובלים. ואמנות זה סדיזם, לפצוע ככה את אלו שכבר פצועים. אלו שמבינים את מה שמתואר פה, אלו שרואים את הריק הנהדר הזה. מה שלום הריק שלי היום? הוא פחות מעניין. הוא פחות מרכזי. אני מרכזית עכשיו, אני והעולם והאנושיות. מתיימר ככול שיהיה. תני לזה ליפול, תני לזה ליפול. מתחננת לבכות כמו כולם, אבל בוכה לבד. לא בזמנים של כולם, לא באירועים המסודרים. אני אוהבת מוסיקה. ובכל זאת, בחרתי אמנות. אני לא מתחרטת. אבל אוליי כדאי שאתחיל להתמיד בזה קצת יותר. כדאי שמישהו יגיע לכאן מהר, כי הלבד הזה לא טוב לבריאות שלי. לא טוב, לא טוב, והיה נהדר. הכל נהדר בסך הכול. כואבת לי הבטן בסך הכול. אבל המוסיקה שבה את מופיעה מכעיסה אותי, ואני אוהבת אותך. את לא אוהבת אותי מספיק, אז אני לא אוהבת אותך מספיק. שום דבר לא מספיק, הנה, אני שוב אגיד את זה. מוטואים שלי. אני בקושי בטוחה מה הדברים האלו כבר אומרים. ריק. מעגל. ידיעה. התקף. עצב. שמחה. כלום. אני.
אני פותחת עריכה כי זה לא מספיק ארוך. אז אני עורכת. אני רוצה.. סימני קיראה!!! שיראו שאני משוגעת, שיראו שמשהו לא בסדר. אבל עכשיו אני לא מרגישה נכון עם זה, אבל בכל זאת אפרסם. לעצמי, שאזכור, הכל לעצמי. סומכת על זה ש
אתה יוצא לעולם הרחב. אתה מביט והכול בו זהב. אתה יושב ולא עושה דבר. מלטף תלתלים זהובים, מביט במראה. הפרדסים יפים אך שוממים, יש שם רק פיליפינים. חלב מזיק לבריאות. אתה מסתכל סביב, הכל חרב? לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. על פי רוב אדם יוצא לרחוב והוא טרוד בענייניו. מתחשק לי לקרוע לו את העור. מתחשק לי לשאול אותו, "גם אתה רואה את הכול ריק?", מתחשק לי לדעת שהוא יגיד כן. כן גם אני לא רואה דבר. גם אני יכול להגיד לך את אבסורד החיים. כולנו מבינים. אתה לא רואה זהב. כן, הכל זהב. איזה ליל! תמיד קשה לזכור את החלומות בו, ואם תשאר ער תתעייף. איזה צל! מסתיר לך את כל האמת על החיים. הסתכל, בן-אדם, הסתכל לפחות על המעט. זה לא הכול, אך זה זהב.
פתחו את השערים! אתה רוצה הכול! הצדיקים בוא יבואו עכשיו, יספרו על מוסר או צדק. יגידו אי אפשר הכול. אוליי הם טועים. הנה הגיע תורך. תור הזהב. הנה המוסר פוסע עלייך, הנה המצפון, החטא. חלודה ארורה. לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. אין לנו תצפית אובייקטיבית. אתה אחד. רק אחד. טרוד בעניינך וכמובן שתהיה. מתחשק למות. להשתית דם, להוציא את השריר ממקומו. מתחשק לצרוח. לומר לך בצחוק רחב -
עוד חודש מגיע. הפעם אסדר דברים בקווים יפים. שבוע שעבר כאב לי בבטן, ומחר אוליי זה יחזור. אני רושמת את הימים, אחד אחד. לפעמים אני צריכה לזכור יומיים ברצף, הם כמו יום אחד. יום שני. יום שלישי. אני רצה במעגלים, או שאין נוף? דאורדורנט, כל בוקר, אבל לפעמים הבקרים לא בדיוק בקרים. ולא כול ערב הוא ערב רגיל עם מקלחת וצחצוח שניים. יש גם לילות בהם המיטה לא ברורה לי עד הרגע האחרון והכוחות נעלמים או הזכרון. הזכרון תמיד נעלם, מקפץ ומשתולל. אני הופדת אותו עם ידיי. רושמת הכל! הכול אני רושמת! יום רביעי יום חמישי יום שישי. הסופי שבוע תמיד יותר שקטים, נותנים צורה לסוג של שגרה. אבל כלום לא שגרתי. עד שחוסר השגרה הופך לשגרה. הכול חוזר, וזה מפתיע. איך אני שוכחת את הקווים.
בוקר עולה מהר. יש בקרים שאני נשארת במיטה עם עניים פקוחות, ומנסה ליצור חלום. בהתחלה הכול עמוס מאוד וקשה להתמקד למישהו אחד, ואז אני מחליטה להעלים הכול. עכשיו יש רק ים, ים שקט ורק הוא נמצא, ואני לא נמצאת בדיוק, אבל בחוץ יש רעשים. יש בים דלת כנראה, ואנשים מנסים לפתוח אותה. אני חצי ערה, השכנים משפצים. הדלת דופקת, הדלת קודחת. פטישים וסולמות ומסמרים מנסים לפתוח את הדלת. מנסים להכנס רעשים חזקים. ואם אני חצי ערה, זה חצי חלום. אבל לא חצי מציאות. אני מוציאה הכל החוצה. לרוב האנשים אפשר לספר, והמיעוט נשאר ללא מענה. יש אנשים בלתי נשכחים? אצלי כולם נשכחים ונזכרים בלי הפסקה. אני מתעלמת אבל רודפת. מי מגדיר אותי?
אוליי זה עניין של שליטה, היא עוצמת את עניה. שני פסים כתומים וזוהרים, היא מתקרבת עוד סנטימטר קטן. לפעמים, היא אומרת לעצמה, לפעמים אין סיבה ממשית, אבל בכל-זאת שווה להסביר. זה כמו לטפס למקום גבוה עם סכנה שתיפול, וגם אם תיפול- זה לא מאוד נורא, מה כבר יהיה? שבר במקרה הרע. התוצאה לא ברורה במדוייק, וזה תמיד נותן מקום למיסתורין. איזה צבע יצא? ממש כמו גלגל של הפתעות זה נדמה לפעמים, אמת או חובה, תעלול או ממתק?
היא מתרחקת ומתקרבת, נרתעת ואז מתרגלת. זה לא נורא, זה רק קצת. עוד פעם. אוליי זה נסיון לחוסר-אנושיות, היא מחליטה. לבחון את היצרים, לבחון את הגוף מעבר למה שהוא מבקש. ולמה האנושיות הזו כל-כך רוצה לשמר את עצמה? אין לה סיבה אמיתית, סתם פועלת כמו רובוט מהלך. במעלית אוטומטית למקום לא ברור במיוחד, והיא דחוקה בין כל האנשים. אפשר להריח את הזיעה שלהם בקרבה הזו, כמעט לטעום. אוליי אפשר לחצות את הקו, להסתתר בין החבלים שמחייבים אותך לעלות ולעלות לשום מקום. השאיפה היצרית הזו מוזרה, והיא, היא שואפת לחוסר אנושיות. אוליי זה נותן לגיטימציה קצת לפגוע באנוש.
אם אין לכך סיבה, זו סיבה מספיק טובה. היא מביטה על האדמומיות. נגיעה קלה עם האצבע משאירה חותם. זה באמת לא משהו רציני, כי מחר יום חדש, כדאי לא להשאיר עקבות שיזכירו לה את העבר. אוליי זה עניין של אסתטיקה, ואוליי זו ביקורת חברתית. אוליי החברה מבקרת אותה יותר מדיי, או שבעצם הפוך? בכל מקרה ומקרה, זה קיים. ובנסיבות אחרות, זה לא היה קיים, ומה זה חשוב? זה משהו שהיא אוהבת. ומה זו כי זם אהבה?
(מזל טוב לאביתר בנאי. מי יודע אם גם אני אמצא את השלווה שלך.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
