כול יום אני חוזרת הביתה באוטובוס הציבורי. אני שונאת את האוטובוס של בית הספר, הוא עושה סיבוב בכול העיר דרך כול שכונותיה ולבית שלי אחרון אחרון. אבעים דקות בערך שמטריפות אותי כול-כך. אז נכון, אם נמדוד זמן האוטובוס הציבורי עושה כמעט אותו הדבר בגלל שהוא עוצר כול דקה, והוא לא עוצר קרוב לבית כמו השני- אבל בכול-זאת אני מרגישה שאני חכמה ויעילה ולוקחת אוטובוס ציבורי כול יום מהבצפר.
בדרך מהתחנה שהורידה אותי אל הבית יש בית גדול ברחוב שבאיזורו יש 3 מצלמות אבטחה עליוניות וגלויות- 2 מלפניי ואחד מאחוריי. ובכן, מתוך שיעמום, דמיון מפותח או טימטום אנושי פיתחתי לעצמי תחביב נחמד. בכול יום באותה השעה, בעודי צועדת לביתי- אני מסתכלת ישירות אל המצלמות, ועפה על עצמי. יש ימים בהם אני מצדיעה אל המצלמות, יש ימים שבהם אני בכוונה לא מסתכלת, ויש ימים שאני מסתכלת גם על המצלמה האחורית בחיוך זדוני. הכול מתוכנן וספונטני באותו הזמן. בראש אני חושבת לעצמי סיפורים מטריפים על בית שבו יש רצח, ובתקופה שלפניו קורים כול מני דברים מוזרים בבית. בכול יום בו סובבתי את הראש למצלמה האחורית, פרצו אל הבית או פגעו במשפחה. אחרי הכול יסתכלו במצלמות, ואחרי פיענוח עמוק גילו שאוליי הילדה התמימה והחמודה שחוזרת מבית-הספר כול יום קשורה איכשהו לסיפור.
יום אחד חזרתי בערב מהדרך ההיא. החלטתי שזה יהיה אדיר לרוץ ולעשות כאילו אני בורחת ממשהו (כן, חשבתי ככה). אז רצתי עם הקפוצ'ון על ראשי ובאמצע הריצה הסתכלתי לאחור על המצלמה השלישית- צוחקת לעצמי וגורמת למכונית שעברה לתהות מה יש לי.
מצד אחד - פשוט להיות מאושרת . עם עצמי . הכי חשוב, פשוט לחייך ולצחוק. להינות ולא יותר מזה. לחיות פשוט, לא להסתבך בכלום. העיקר זה הבריאות, והאושר שלי ושל האנשים שאני אוהבת.
מצד שני - לשאוף לגדולה. להצליח. להתקדם. להציב מטרות בחיים ולהתעלות עליהם.תמיד לשאוף ליותר. לא לוותר לעצמי, לא להתפשר על כלום. אני מסוגלת להכי הכי.
* הייתי בהופעה של Nevershoutnever . זאת-אומרת, רק כריס היה שם. היה גרוע. אני לא בטוחה אבל אני חושבת שהייתי עם המשפחה, האולם היה חשוך וצפוף ועל במה קטנה הוא פשוט עמד שם, ככה. בלי הגיטרה או היוקילילי, סתם עמד שם ושר. אוליי הוא אפילו היה שיכור, אם אני חושבת על זה. (זה הגיוני)
*בשלב מסויים יצאנו למן קניון-שוק כזה, אפרורי. הדברים שלי היו על הרצפה ובאתי לקחת אותם, ופתאום קלטתי שזה של מישהי אחרת והייתי קרובה אליה ופתאום הכול הטתשטש (הפך למטושטש) ולרגע לא ראיתי כלום, אמרו לי שאני נראת רע או משהו... לא זוכרת. (זה קורה לי לפעמים הטישטוש)
*התעוררתי מהחלום בחדר של סבתא שלי (במציאות זה לא החדר, אין חדר כזה כמו שהתעוררתי בו) והלכתי למחשב לבדוק את השעה. ראיתי שזה רע שבע בערב אז נכנסתי לפייסבוק ודיברתי עם מישהו.
*איכשהו הגעתי לזה שבאתי לבית של חברה שלי, שמסתבר שתיכננתי איתה איזה משהו. ואז רק אמא שלה הייתה שם ..
את צריכה להפסיק לחשוב כול-כך הרבה על מה יהיה ואיך יהיה ומה יגידו. תפסיקי כבר לרצות להיות בן-אדם שהוא לא באמת עצמך. אתם נפלאה כמו שאת! האנשים שבאמת אוהבים אותך יאהבו אותך כמו שאת, עם כול הפאקים והבעיות. את כול-כך רוצה מוניטין טוב, חברים סביבך, אהבה... הדברים האלו לא יקרו אם תשבי פה ותייללי לנו על זה. את רוצה אנשים שיאהבו אותך? קודם כול תאהבי את עצמך- ולא, לא בכך שתשני אותך. אף אחד לא מושלם, וזה כול הכייף... לכול אחד יש את הדברים הקטנים שתמיד הם לא יהיו מרוצים איתם- חלק אפשר לשנות, וחלק לא, אבל בכול מקרה צריך איכשהו להתמודד איתם כמו גדולים.
ובבקשה, תתחילי לחיות. בזמן שאת מתכננת לעצמך את העתיד המושלם בראש, ההווה עדיין מתקיים והוא ממש לא מחכה לך. העולם יפה! השמיים כחולים, יש לך בית, ואנשים שאוהבים אותך, ואת בריאה. זה לא מספיק לך?
את יכולה לתכנן את העתיד ולשאוף לעוד- ברור, זה אפילו טוב. אבל לא על גבי לחיות בהווה. זה אחלה שאת מציבה לעצמך מטרות וחולמת על עוד.. אבל מה עם עכשיו? עם לחיות את הרגע? ממבט מכאן זה נראה כאילו שאת חייה בשביל אחר-כך.
באמת שלא צריך הרבה כדיי להינות באמת.
תתפסו לכם חברה טובה או שתיים, תפעילו את המוזיקה האהובה עליכם וסעו לגלות את העולם!
באמת שלא צריך יותר מזה. הדברים לא צריכים להיות כול-כך מסובכים. פשוט תקחו את הכול בכייף ותחייכו חיוך גדול ואמיתי. כלום לא יהיה מושלם, ברור.. אבל עם קצת מאמץ אפשר הכול.
אני שונאת את זה שאני מחייכת לעצמי ואז חושבת 'מה את מחייכת? כי את כאילו אומרת לעצמך שאת חייכנית? מה זה הדבר המזוייף הזה?'
ברגע שהתחלתי לחשוב על להיות מאושרת / אופטימית המחשבות האלו של 'זה מזוייף' רודפות אותי.
אבל זה לא מזוייף, ענבלי! אני באמת באמת רוצה לחייך כשאני רואה את החתולים! אני באמת באמת רוצה לחייך כשאני רואה את מר christofer drew בהופעה דרך היוטיוב! אני באמת באמת באמת רוצה לחייך סתם כי אני אוהבת אנשושים שמחייכים לי אחרכך בחזרה!
אני באמת מאושרת ואופטימית! לעזאזל! לא?
איך לא? יש לי חיים מדהימים. יש לי פשוט חיים מדהימים. ואם אני אומרת שהם לא מדהימים אני סתם ילדה טיפשעשרה מטומטמת.
יש לי באמת חיים מדהימים, ועזבו את כול הפאקים הקטנים... הם תמיד יהיו שם, בכול מקום בכול זמן- אבל פשוט צריך לשים זין לשמוע מוזיקה טובה ולעבור את זה בכבוד.
* עכשיו כשהורידו לך את הגשר, תצחצחי ממש ממש טוב ותחייכי כול היום מול המצלמות- זה סתם מין תקופה שאת חושבת שאת מכוערת.
* חברים אמיתיים שירצו לשמור איתך על קשר, ישמרו איתך על קשר- לא משנה אם את בלעדיהם בבצפר או לא. לא צריך לרדוף אחריהם בכוח, בעיה שלהם.
* נכון, זה כייף הרבה הרבה מעגלי חברות גדולות, אבל הרבה יותר חשוב זה לשמור על 1-3 חברות טובות באמת, שתוכלי לדעת שהם תמיד יהיו שם בשבילך ותוכלי לסמוך עליהם ב100%.
* כן היא מוזרה, מעצבנת, מביכה, חופרת, קשת הבנה ובעלת בעיות קשב וריכוז נסתרות : אבל היא אמא מדהימה ואל תשכחי את זה.
* אל תשעבדי לפייסבוק בקיץ הזה! את מוזמנת להעלות תמונות ולדבר עם אנשים אבל לא נורא אם הוול שלך ריקני, אם זה ממש ממש מטריד אותך פשוט תכתבי שיצאת להפסקה מהפייסבוק. אבל בבקשה, לא יותר מ4 שעות מול המחשב.
* ללמוד את המצלמה החדשה והמדהימה שאבא קנה לי. פשוט לשבת בחדר שעות עד שאת באמת יודעת להשתמש בה, ולא סתם לקחת אותה וללחוץ 'קליק', ממש ללמוד להשתמש בכול הדברים שלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
