הכל מתפורר לי בין הידיים, כמו חול, ולא ידעתי שהוא יוכל בכזו קלות ככה להתנער לו בין שתי האצבעות שלי שהיו כה סגורות ולא חשבתי שכל הגרגירים הקטנים האלו יוכלו לברוח, לא ידעתי.
הם שיקרו לי, ואני לא יכולה בלעדיהם. אני מאבדת אותם, וזה נגמר. איבדתי אותם, וזהו, היה נעים להכיר. אני אשרוד, כמו כל דבר אחר ששרדתי.
היה לי, באמת ובתמים, כייף. היה לי מושלם. הם הכל, הם תמיד שם. לא חשבתי שזה ילך לאיבוד ככה.
לא ככה, לא כול-כך מהר, זה יותר מדיי בשבילי, אני לא רוצה.
שקעתי בבדידות הבוקר. במין חשק, להפסיק הכל. אוליי לשקוע בדברים אחרים, אנשים חדשים.
השבוע הזה מלא בעיסוקים, אבל הם בכלל לא נחמדים לי. עוד קולנוע, עוד קניון, עוד חיוכים. אני נטולת אנדרנלין הבוקר, וכבר 15:38.
הבוקר שמעתי אלבום שלם, כל שיר פעמיים, מוציאה את המילים ומפענכת משמעויות.
הבוקר הלכתי לספריה וסוף-סוף לקחתי ספר שאני באמת חושבת שאני אוהבת. רחוב אחר, סיפורים קצרים- בדיוק בשבילי. הראשון בנתיים היה, מרתק.
אני חושבת שנמאס לי מזה שאני דמות. מין משהו כזה, שנוהגים לאמר לי כמה אני אני. אני רוצה לפגוש מישהו חדש, בלי אף אחד אחר, ורק להיות קצת לא ענבל לרגע.
מין רצון להתנתק מעצמי, מהקריטריונים שכופים עליי, נמאס לי. קצת מוזר לרצות להפסיק 'לשחק' את הדמות שהיא בכלל אתה, איך זה שכופים עליי את הדמות של ענבל? אני הריי אני, לא? לפעמים אני רוצה שבכלל אני לא אהיה כול-כך עסוקה בלהיות אני.
אנשים שנמצאים פה, אוליי נפתח שיחה? אני צריכה נקודת מבט חדשה.
15:46
16:07
16:32
17:22
18:07
21:22 לפעמים קצת מתסכל בהתחשב בזה שאף אחד לא באמת מסתכל פה.
אני מודעת לכל-כך הרבה, אך הנאיביות מעקצצת לי ושרה לי שירים על כמה שהחלומות שלי עוד יתגשמו, על כמה שאני מסוגלת להכל. אני רוצה לטעום מאלפי תענוגות העולם, קצת מפה וקצת משם- להכנס לכול-כך הרבה דמויות שונות, להיות כול-כך הרבה דברים- להרגיש שהכל פתוח, וכלום לא עוצר אותי.
וזה בדיוק הזמן הזה, הרגע. לצמוח כול-כך הרבה, לגדל בתוכי עוד ועוד ניצנים, עד שאני כה גדולה ועשירה בעצמי. לבנות עוד אלפי חדרים, מבולגנים ככול שיהיו- מפוזרים בצלילים, במילים, צבעים וזכרונות. ולכל מקום שאלך, אני אפתח לעוד קסם, אלמד עוד טריק שיעשה לי לחייך.
ואני יודעת שהכל כאן- הכל מלפניי, מוצג לראווה- ואני רק צריכה לרוץ ואוכל להגיע לכל פסגה שרק ארצה, ולהיות כל-כך מדהימה, נפלאה, מוכשרת, מיוחדת, מוצלחת. הכל אני יכולה, הכל אני אעשה, הכל אני רוצה.
כל הרבה אפשרויות, ואני לא מבינה איך אנשים מסתגרים להם בחדר הקטן כל-כך שלהם, מתעלמים מהדלתות שעומדות להם מול העניים. הכל ריק להם אך הם מתמלאים מדבר אחד ובודד, ואיך הם יכולים?
ורק הזמן שמתקתק לי, ואני רוצה לעצור אותו. אם רק הייתי יכולה, הייתי בונה לי מגדלים של זמן ומטיילת בכל יום למסע אחר, אבל הזמן עוד מתקתק, ובנתיים- אני נשארת בלי כלום.
ועוד מעט כבר נקודת הזמן שלי תחלוף ורצף המסלולים שלי שוב ישתנה, ופתאום אצטרך לבחור חיים והכל כבר יגמר ואני אזדקן ואמות, והפחד הכי גדול שלי הוא להתחרט. שלא הספקתי, שלא הספקתי לטעום מהכל.
היום כשהשמש פרצה בין העננים הכבדים לכמה דקות, החיוך שחזר כבר משלשום נראה הגיוני. האצבעות הדקיקות והעקומות שלי מסוגלות לרקוד בין תו לתו, ופתאום ליצור מנגינה שנשמעת אוליי אפילו טוב. והעפרון החלש שהיה נראה שכבר לא יעשה שום-דבר מצליח פתאום ליצור משהו שאוליי אפילו טוב.
עדיין מחפשת ריגושים, אבל גם ככה נחמד. אני לא רוצה אותו, אבל גם לא אותו. ובכלל אנשים כל-כך בלתי מעניינים לאחרונה. יריקות של מילים ובדיחות מטופשות, צביעות נורמטיבית והמון חיבוקים. ואוליי אני לא צריכה אף-אחד, גם ככה נחמד. יש לי עוד זמן ובנתיים יש לי עוד המון לעשות, המון דברים ליצור
מעצמי. אני מצפה הריי להגיע לגדולות, לא?
אוליי אני חוזרת לעצמי. לא לעצמי, כי עצמי הוא כלל לא ברור. אבל לעצמי-שהיה-פעם-נחמד-אז-למה-לא-שוב.
מעצם הנסיון המודרני הזה, לשפר את איכות החיים שלנו. הכול יהיה יותר פשוט, הם אומרים. כאשר תהיי יפה, חכם, עשיר, מוצלח, אהוב. וכאשר אתה לא מצליח להגיע לרמת השלמות הזו, מה אתה אלא כלום, פיסה קטנה ונוראית. כול האנשים המוצלחים והנהדרים האלו במסכים, ואתה כול-כך תפל אבל רק רוצה להיות מאושר. והריי איך תשיג את האושר הזה? דרך הכסף, ההצלחה. או אוליי אם תמצא כבר מישהו שיאהב אותך, אם תמרוט עוד שערה בין הגבות. ואוליי אלוהים יעזור, אם הוא בכלל קיים ואוליי בכלל תידרס מחר?
ולעולם אתה הריי תראה שאתה מצליח, עוד תמונה מרוטשת עם חיוך רחב ומזוייף, רק שלא יחשבו אחרת. ולמה לך להיות עצוב? כשלאנשים אחרים החיים כל-כך נוראיים, מלאים טרגדיות, ואתה בריא ושלם ואפילו יש לך הורים שאוהבים אותך. וכול הבעיות הקטנות האלו, למה שהם יכעיסו אותך? ובכול-זאת הכעס מתמלא. כול-כך הרבה אינפורמציות שנוגדות אחת את השנייה, ומי אתה כבר שתבין מה נכון.
ובחוץ כול-כך נעים. ופה מחניק.
באופן אישי אני חושבת שיש לי קצת דיכאון דו-קוטבי. מאניה דפריסיבי. אם אני מסתכלת על היום שלי, או השבוע שלי, אין ספק שרק היום הספקתי גם לבכות מייאוש ותסכול ותחושה רעה כאשר רק שעה לפני התקף צחוק גילגל אותי במדרגות ומילא אותי בצעדים מאושרים ושירה בלתי-פוסקת. והנה אני כאן ואני לא יודעת אם אני שמחה כול-כך. השגרה הזו ניראית כול-כך צבועה אבל הגעתי למסקנה שאני באמת מרגישה, אופוריה ודיספוריה, כול-כך הרבה פעמים במהלך אותו יום או אותו שבוע או חודש שזה פשוט נורא. וזה אמיתי.
כול השבילים פתוחים בנתיים, ועדיין אין שלט 'עצור' שאני יכולה לראות ממקומי פה, אפילו אם אני אתאמץ ממש חזק, אין לי משקפת. חיוך רחב ועניים צבועות בשחור וזהב, שמלה צמודה כדיי שיראו כלום. מוסיקה חזקה באוזניים דקות, בכול צעד אני מרגישה את עצם השוקה שלי כמעט ויוצאת החוצה, קורעת את העור. כל כך הרבה אפשרויות ודרכים שאני אקח אותם לבד, ואין מי שיחזיק.
חתונה לבנה. היא צועדת לקראתו ומבטו מוקסם.
את הדמעות שלה רואים דרך ההינומה. ויש לה מסלול שהיא יודעת בדיוק לאן ללכת. וכול הנטיבים שרק לקחה, כל הזכרונות וכול הכאבים, הנה הם כאן איתה, מחבקים אותה. "אני אעשה את כול מה שרק אוכל" הוא אומר לה. הוא יודע שלא משנה איזו דרך הוא ייקח מכאן, הוא יקח אותה עם האישה שמולו.
"אני מרגיש שאני מכיר אותך אבל לא מכיר אותך, שאת מבחוץ טיפוס חזק ומבפנים את כול הזמן מתחמקת מהכול ובגלל זה אני תמיד פוחד לפגוע בך ואני מרגיש שהבטחון העצמי שלך נראה גבוה אבל הוא כזה פגיע.
אני מרגיש שאת בורחת מהבעיות שלך ואומרת שטוב כי את רוצה להאמין בזה למרות שזה לא נכון ואז מתחמקת מהבעיה במקום לפתור, את מכחישה את זה. אני חושב שאוליי כול הכאבים והבעיות זה פסיכולוגי בגלל שלא רק שאת בבית-ספר חדש, את גם לא בטוחה בקשר למגמה ויש לך יותר מדיי דילמות שקשורות בנושאים מוסריים, ויכול להיות שעדיף לך וקל לך יותר לברוח ולא להתמודד. כמו התערוכה הזאת שהיית בה, תברחי מהכלא ותתמודדי עם הבעיות, אם את מרגישה שאת צריכה פסיכולוג לכי לפסיכולוג אם את מרגישה שאת צריכה תלכי לדבר עם אמא שלך עם חברות עם המנהל של הבית-ספר אני בעדך, אני אבוא איתך, מבטיח אבל תעשי משהו. זאת האמת."
נכנסת למצבי-רוח מטורפים בין דיכאון וחושך ורע לכייף וצחוק ושמחה. כרגע אני מרגישה בסדר, אז הכול נראה בסדר. אבל המפלצת עוד תבוא. ואני עומדת על חוט דק ועוד מעט אני אפול, ולא בטוחה לאן. אין לי קצה, אין לי סוף ברור. משתדלת לחשוב שאני קובעת לעצמי את העתיד, ושאני יודעת מה אני עושה ומה אני חושבת, אבל האמת היא שאני פשוט מפורקת. כמובן שיהיה בסדר.
1. ההוא כנראה כנראה רוצה אותי. יש לו הומור לא רע ועניים הורסות. אדישה בנתיים אבל הרגשה קצת טובה.
2. ההוא ההוא כנראה מתוסבך. מבוי סתום. כי הכול תלוי בו, מה שהוא רוצה ומתיי שהוא רוצה. ואני אסכים להכול בשבילו.
3. ההוא כנראה אחד שצריך לשמור. סתם התנהגות מעצבנת אבל זה לא אשמתו. ואני נוראית כלפיו והוא מקסים.
4. ההוא שמילל פה בחדר למעלה הולך למות. לא עכשיו, אבל מתישהו הוא ימות. ואני מתחילה את האבל עכשיו וזה לא פייר.
מהלילות היותר נוראיים שהיו לי, לראות אותו צורח לראות אותו נלחם רק כדיי לא לקבל זריקה. לראות אותו נופל, לראות אותו מטושטש, רדום. לראות גופה של החתול שלי ודם ואני מחזיקה את המספריים. לראות אותו מתעורר לתוך כלוב והופך לחיה פצועה, ואני אומרת לו סליחה אבל הוא לא סולח. ובוכה, בוכה, בוכה. וזה לא פייר. ואם הוא לא היה כאן איתנו הוא היה מת כבר לפני חמש שנים בטח, וכול זה מרגיש לא טבעי כשהוא נעול פה בחדר עם הצווארון הזה וסובל-סובל-סובל. ואני בוכה כמו טיפשה ואבא עצוב אבל מתבדח על חתול אפור קטן וחדש. והאבסולוטי גם כן מושלם, אבל זה לא החיבוק שאני מחפשת. אני מחפשת את החיבוק שלו. לפחות חיבוק של חברה טובה אבל אין. ואני כול-כך עייפה ואף אחד ששואל אותי כלום לא מעודד אותי, רק הטיפש הזה שבכלל לא מבין מה עובר עליי. אני רוצה להעלם מפה.
בסך הכול של הסך הכול הוא עושה לי רע. לא קרה כלום תאכלס אז זה לא כאילו שזה שווה את זה. סתם הפכתי לאיזו מעריצנית שמדברת כול היום על בנים ואכפת לה מהבגדים האלו.
איפה הפוסטים הטובים והישנים איפה.
היו לי תקופות יותר טובות, לא? תקופות שאהבה לא הייתה חשובה והייתה לי אהבה לעצמי ולחיים ולשמיים ולעצים והייתי מציירת כול היום וכותבת דברים טובים באמת.
הוא סתם מבלבל אותי ועושה לי כאב ראש. אני לא מבינה אותו, אני לא מבינה. זה יותר מדיי מעצבן.
השנה הזאת כולה מחולקת לבועות. כול תקופה הייתי בבועה שונה, נמשכתי אליה כמו מגנט וכול תקופה הפכה אותי לקצת שונה. וכול תקופה הייתה נפלאה אני חושבת- ההידלקות הזו למשהו, למישהו. בין היציאות לסנטר, הנסיון הקשה להתקבל למגמה הכי טובה וההתחברות המטורפת לאומנות, ההופעה הענקית באמצע השנה, הצהרון, העזרה בשביל סבתא ובשביל החברה בתקופה הקשה, ועכשיו- האהבה המטומטמת לילד ההוא. כול בועה גררה אותי למקום אחר וביחד נוצרה באמת שנה נפלאה... שעברה מאוד מאוד מהר. אני חושבת שהשנה הרבה יותר חייכתי משנה שעברה... והמחשבות העצובות שהיו לי אז לאט לאט נעלמו, לא רק זה אלא שגם הכאבים נעלמו - בקושי נשארתי בבית השנה וזה באמת טוב. רק שלשום דיברתי אצלו על התקופה ההיא, נזכרתי במחשבות שהיו לי ובכזה אדישות נזכרתי במחשבות שהיו לי על לחלות בסרטן ולשבור רגל וכמה שזה יהפוך דברים ליותר מעניינים. אמרתי את זה בכזו פשטות והוא הסתכל אליי קצת בפחד ושאל אותי למה לעזאזל שאני אחשוב ככה, ופתאום הסתכלתי על מה שאמרתי ובאמת קלטתי עד כמה הייתי במצב רע. ועכשיו אני לא- אני לא רוצה שום כאב שיגרום לי לעוד קצת רעש ועניין, באמת שטוב לי. קצת מבולבלת מהבחור ההוא וקצת מבולבלת מהתיכון והמגמות אבל באמת שטוב לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
