היא צופה בו לוחץ על הדוושה. פעם שלישית שהייתה צריכה להעיר לו שיעיף את העניים שלו ממנה ויש ירוק. פעם חמישית שהוא יעשה תאונה אם הערב ימשיך ככה. סומכת עליו מסיבה לא ברורה, אבל גם מקשיבה לרדיו. מדובר בערב עמוס במיוחד, ועוד בלילה כשיש אנשים לא-מי-יודע-מה. "אז תעלי אליי לדירה, מאמי?" הוא חייך במבוכה. הוא מודאג שתהיה זו הפעם השנייה שתסרב- כי אז זה באמת אומר משהו על מה קורה בערך. למזלו, מדובר בערב עמוס במיוחד, שאפילו בחורות עקרוניות-מתנשאות-מי-יודע-למה מתפשרות בשביל איזה משהו קטן. לא היה גדול, היא מחשבת אותו בסולם על איזה ארבע. לא שהיה לה כל-כך הרבה השוואה, הוא הבחור השביעי. קצת עלוב בהתחשב בגיל הזה. והשנה הזו. הוא בקושי גמר פעם אחת. מה זה חשוב, העיקר שעברו את הלילה.
כשהיא כבר עייפה מאוד והוא מחליט שמספיק ככה ואין לאן עוד לנסות, היא לפתע מסובבת את ראשה לכיוונו. אי אפשר עכשיו לסדר את הגבות, להרגיש שבסדר. הוא לפתע נושק לה בפה. ולא שלא נשק עד כה, אבל הפעם הטעם היה שונה. הוא תמיד העדיף בחורות בלי נמשים ובלי סימני שיזוף. היא נרדמה מהר, ובבוקר מתעוררת לפניו. קודם כול היא חושבת על איך לצאת מהמקום, אבל כשהיא מנסה לפתוח את הדלת החוצה, שלושה חתולים קטנטנים עוקבים אחריה ומנסים לברוח. היא מחייכת אליהם, ואחרי כמה פעמים מבינה שאין דרך טובה לצאת בלעדיהם. היא מסתכלת סביב, בודקת את השעון, וישר פותחת את הדלת ויוצאת לחופשי. מהר מהר וקטן מאוד, כך שרק חתול אחד מצליח להמלט איתה. היא מרימה אותו בידייה ומלטפת את ראשו. מעכשיו, קוראים לו פיירו.
פיירו היה מעט כבד ביחס לגודלו, אבל היא הצליחה לסחוב אותו. באוטובוס הוא התחיל ליילל מתוך התיק שלה. ובצדק, פעם ראשונה בתוך תיק כל אחד היה משמיע קול. שני מושבים ממנה מישהו השתעל, אז בקושי שמעו. היא מייד זיהתה אותו, בכל זאת, שנתיים יחד, למרות שהוא השמין בטירוף הפרצוף נשאר. גם הוא שם לב אליה, ובעצירה הוא קם והיא קיוותה שיעוף החוצה, אבל הוא בא להתיישב מולה. "מזמן לא ראיתי אותך" הוא חדר ישר אל תוך עניה ונגע בירכה. היא כיווצה את שפתיה לחיוך קטן וחסר שניים. תוך שתי שניות פיירו החליט שוואלה, הוא יהיה אמיץ. מה אכפת לו מה יחשבו, ורוב הסיכויים שיחשבו שהוא חמוד, כי הוא באמת כזה. תודעה של בוגר בגוף כל-כך צעיר, אפילו הוא הופתע מזה לפעמים. הוא ניסה ללחוש לה שתזהר, ושהוא מצטער, אבל ללא סיכוי. הוא שרט את התיק עם רגל אחת ועם השאר התרומם בקפיצה קטנה אל האדם שראה ממול, והתיישב לצידו ברוגע. זקנה אחת צעקה עליה אבל נראה שהשאר לא שמו לב.
"אם יש לך משהו להגיד לה, זה הזמן" פיירו דיבר בכנות, ובאמת רק ניסה לעזור. "יאללה, מה יש לך להפסיד? היא עוד רגע נעלמת לך." "זה מסובך מדיי בשביל להגדיר במילים" הוא כמעט התפרק כשדיבר, אבל פיירו, שהבין את מצוקתו, המשיך וניסה. פעם שנייה שבאמת מתייחסים אליו ברצינות, אז לנצל את זה לפחות. "אהבה היא דבר מסובך, ובכול זאת חוזרים אליה שוב ושוב- עם הגדרות או בלי, תמיד יש מה להגיד." "זה התחיל עוד מזמן, אתה מבין?" הוא ניסה להזכר, ודמעה יצאה. "זה רצף רקמות של אירועים, אחד על השני, חובטים ובועטים." "גם את זה אפשר לפרק" מסביר פיירו ועונד את משקפיו. "תראה, ילד, אם אתה רוצה אני פנוי לפגישות שבועיות, נוכל לנסות ולסדר את כל מה שמפריע. אני אומר לך, הכול קשור בתוך-תוכך, וכשתדע את צעדיך כך גם תדע איך לדרוך והיכן. זה לא פשוט כמובן, אך אני ממליץ לך לקחת את הצעתי."
"מה המחיר?" הוא הוציא את פנקסו לרשום. פעם שמינית שמשהו כזה קורה לו, אבל הפעם זה מרגיש נכון מתמיד.
שמי ענבל, ויש לי רק גלגול חיים אחד בהם אוכל לשנות את גורלי מחוסר - לפתרון החיים.
שנים ספורות בלבד עשו את ההבדל בין חיים ללא מודעות וללא דאגות אל חיים בצל המודעות לחוסר הידיעה. שנים ספורות בהם גיליתי על כאב, אי-צדק, אסונות, מרירות ורוע, וזאת אפילו בלי להבין מה הם.
חוסר המשמעות שהוא חלק מחיי ואמור להשאר איתי בחיים הוא גם מה שיביא למותי בשלב כזה או אחר ובצורה אכזרית שאני לא מאחלת לאף אדם. המחשבה על טיפול דרך תחליפים קלים כמו אמונה בכח עליון, דביקות ביצרים או תרופות מרתיעה אותי מאוד, אט אט מוחי נפגע ונרקב עד שיקרוס כליל.
קמתי בבוקר כמו כל אדם רגיל אך בסוף היום דבר לא נשאר כפי שהיה.
אני מקווה שמותי וחיי אינם חייבים להיות כך, יש דרך שמנתקת אותי מהכלום הזה ותחזיר לי את חיי חזרה. חיים שלמים על הכף.
לשם כך, אני מבקשת מכם להצטרף למסע קצר של גלגול חיים אחד. כן, שוב גלגול חיים אחד, אשר בהם כל שיתוף עידוד ועזרה ישפיעו על עתידי.
גלגול חיים אחד מהיום שחיי ישתנו.
אני מבקשת ממדינת ישראל שלא תפנה לי עורף ותתן לי למות בלי להבין דבר בצורה אכזרית כל כך בגלל מחיר של כלום. אני אוהבת את הארץ המדהימה שלנו וכרגע אינני חולמת על דבר בעולם, אוליי מעט כמו שחלקכם חולמים. אני רוצה לדעת על מה עליי לחלום, ומהו הפתרון לכול הדברים באשר הם.
כל שיתוף שלכם יכול לגייס עוד אדם לבוא ולעזור לנו, אני זקוקה לאנשים שיהיו מוכנים לחלק פליירים, לשתף סטטוסים בפייסבוק, אוליי אפילו לבוא ולפגוש אותי בדרכי למשמעות.
זהו מסע של כולנו, על דמותה של חברה מתוקנת בחיים אלו. אני ומשפחתי מודים לכולכם, הלוואי ונצליח!
קיבלנו את כל האמצעים להגיע להצלחות הכי גדולות ולאושר העמוק ביותר ומרוב שאנחנו יכולים להיות יותר אנחנו דועכים לעצב תמהוני וכלום אחד גדול בידיעה שאחרים נאבקים על חייהם כרגע ונולדו למציאות קשה וחסרת רחמים ורק מלחשוב על זה נרצה לקבור את עצמנו באדמה ולכעוס על העולם ואוליי במקום מסויים נרצה להיות במצב קצת כמו שלהם בו יש לנו משהו שממלא את הריק משהו לחלום אליו ונתייאש במקום לנסות ולעשות משהו ולמי יותר קשה בנינו?
המלחמה נגד הדגים אינה פשוטה, מביש אפילו לדבר על הנושא. תחילה הייתי בטוח ששני הגושים האלו אפילו לא ראויים להיות מתחרים, אך הנה שוב ההיסטוריה מראה לנו כמה הסבירות הנמוכה מתקיימת בחוזקתה. כל בוקר אני מבקש ולו רק את המעט. לפתוח את החלון, להכניס קצת אוויר, לקבל חיוך או מגע קל. אם היא זורמת באותו היום, אוליי אפילו איזה ליקוק, נשיקות בצוואר. לפתוח את הבוקר בנועם, זה הכול. בתקופות כאלו אפילו מבט בעניים היא לא מיישרת לכיוני. כפי שהייתי נייר טואלת בימי קיץ. כפי שהייתי קליפת אבוקדו שנפתח טרם התבשלותו. ידוע שזה לא מחוסר אהבה, ההתנהגות הזו. תמיד זה חוסר כוח, עניין פרטי שלה, עייפות. זה לא מחוסר אהבה, אך ברגעים האלו נדמה שההבדל לא רלוונטי.
זה התחיל בטעות. איזה חברה טובה שלה קנתה שלושה באי הבנה כזו, ותוך יומיים אחד מת. בלית ברירה השניים האלו פה. הם לא ביקשו והיא לא ביקשה, פשרה של שני צדדים חסרי אונים. כשהגיעו הביתה התלוצצתי שאבשל אותם ואבלע שלמים, אבל היא ידעה שאני לא חזק מספיק לשטויות כאלו. אותם היא מאכילה כל יום, לא מפספסת. לי היא כבר בקושי מעבירה כלים. ואם אני אדבר איתה על זה, היא לא תסכים. היא תגיד לי, זה לא כך, אתה לפניהם ואתה בשבילי הכול. היא תגיד לי מילים יפות, אבל כבר קצת לא תתכוון. היא הכינה להם אקווריום עם פסלים קטנטנים ומסתכלת עליהם בכל פעם שהיא משתינה. בטח מאוננת. הם כל כך לא מעניינים, זה נורא. לא מדברים איתה, לא נותנים מעצמם אפילו קצת. אני נותן מעצמי המון! אם זה במחוות התודה שלי או בגילויי האהבה והחום. אם זה בלהקשיב לה בכל פעם, ועם כל סיפור מטומטם כשהקול שלה כבר נהיה צרוד והשדיים שלה יוצאות מהפושאפ והמייק אפ יורד. את כל החיים שלי מסרתי לידיה, בלי משפחה ובלי בית- רק היא, מהרגע הראשון שהעניים נפגשו. מהרגע הראשון שראיתי אותה. כבר מההתחלה הייתי רק תחליף, לא יותר מהפורקן שלה. היא אף-פעם לא באמת העריכה אותי בכל כולי.
הדגים המפגרים האלו. מסתכלים עליי בעניים מתנשראות ורחמניות, חושבים שהם יודעים הכל. תקועים בקופסא המפגרת שלהם. אני לא מעוניין לגעת בהם אפילו לשבריר השנייה. מיטה אחת אני והיא, וכשהיא תופסת לי את כל המקום אני מתקרב ועולה עליה, מגרגר כמה שרק יכול, כמה שיותר חזק. שתשמע את הפעימות שלי, שתשאל קצת מה איתי, שתחבק. כל פעם מחדש. בביטוי חוסר כבוד מופגן, היא לוקחת את האייפד במקום להסתכל עליי, ומתחילה לכתוב.
תמיד מדהים איך הכול בתוך המוח, עד כמה אני משפיעה על כל העולם שלי מלהתקיים כך או כך. הלוואי והייתי שולטת במחשבות שלי, והלוואי שגם לא. בכל מקרה כרגע רגוע ונחמד, קל לי להסתכל על הדברים.
משימות לזמן הקרוב: 1. להכיר את זו שקמה מוקדם 2. לטפל בדגים ולבנות להם אקווריום 3. ללכת לקנות ביד שנייה 4. לכתוב תסריט 5. לדבר עם האובססיה 6. לשנות דברים בעולם 7. לרסס שבלונות 8. גילוף עץ ומאחורה מופשט 9. נראה אותך אוהב 10. לברר ולחשוב על הצבא 11. לרוץ!
גיל כזה כבר אין מה לשקר, הם מתלחששים בינם ולבין עצמם. מה זה משנה, בסופו של דבר תדע. כל אחד מגלה את השתקפותו העגומה בשלב כזה או אחר, ואין סיבה לתת לדלוזיה שכזו להימשך. למען האמת, זה אפילו מסוכן לתת לזה להימשך. אמונה שכזו עלולה להשפיע על הילדה לטווח הרחוק, לפגוע בנתיב המובנה שלה, בנורמה אליה אמורה להגיע.
הם התחילו עם דברים קטנים, שוליים. סיפרו לה מאיפה המים באמבט מגיעים, ושדפי נייר טבעם בעצים. אלו דברים שקשה לעכל בקצב מהיר, אך נדמה שהיא הפנימה במיידיות. הסבירו לה שאין באמת עננים בשמיים כשמתקרבים אליהם, והסבירו מי מכינים לה את השמלות שלובשת כל בוקר וחטיפי האנרגיה שבולסת. במובן מסוים, ניתן לצפות שבידיעת דברים מסוג זה היא לא תרצה להמשיך לחיות ולהתקיים על אמת שכזו.
והיא אכלה את ספגטי הבולונז גם לאחר שגילתה כי מקורו פרות. איזה יופי, הם דנו כשהלכה לישון, היא מקבלת את הדברים בהחלט יפה. הם המשיכו וגילו לה שהעיתון בבוקר לא בדיוני, והסבירו לה מה זה סרט תיעודי. הם סיפרו לה על פוליטיקה, על אהבה נכזבת. מדיי פעם צצו לה דמעות מהעין, אבל לא משהו מיוחד. נהדר, הם חייכו.
על מקורם של בועות הסבון היה קשה מאוד להתחיל את השיחה. מקור האושר העיקרי שלה, עוד שקר קטן שחייבים לסלק. זה לא קסם, הם משלבים את רגליהם ומכווצים שפתיהם. הבועות מתקיימות כי לשכבת הנוזל יש מתח פנים אלסטי, ובתוך הבועות יש בסך הכול אוויר. וכשנעלמת הבועה, הם מנמיכים קולם ומשתדלים לא להביט בעיניה, כשנעלמת הבועה משמעותה שקרסה ומתה. האוויר מנפץ אותה, רוצח אותה. הוא זה שמחזיק אותה בחיים ונותן לה את הצבע והעיגול המושלם, אבל בסופו של דבר נותן לה למות בזמן שהוא נשאר להתקיים בנצחיותו.
הקסם הקטן שלה, קשת הצבעים שרקדה בקצב נשימתה. והיא, כילדה טובה, האמינה לכול מילה. אין קסמים, אין פלאים. כל דבר ומותו, הם הזכירו לה כל ערב לפני השינה, והיא בלעה הכול.
היא בלעה את כל הרוע לתוך גרונה העדין וגם כשגדלה לא נפגע נתיבה והיא למדה לספור מספרים גדולים, ואפילו לשכתב סיכומים בהיסטוריה. הם היו מרוצים מאוד, אך לא מאושרים. גם היא לא הייתה מאושרת, הריי אין דבר כזה בעולם המציאות.
היא לעולם לא ידעה על כוח כישופה, רק בלעה את ההסברים, גידלה את המרירות הנורמטיבית הזו. אפילו קנתה מכונית, ודבר לא שינתה אפילו שיכולותיה נתנו לה. וכששניים בכביש היו קצת פחות מרוכזים בעשייתם הרגילה, היא התנגשה בחבטה וכל איבריה נקרעו לרסיסי אבק פיות ובועות שהעיפו אותה עד שהתעוררה לצידי כל הקסם שהפריחה.
בהתחלה מרגישים את כל הרכיבים, אפילו אפשר לטעום. אחר-כך הכול יהפוך לעיסה אחת גדולה, ואי אפשר להצביע על שום דבר שיתאר אותה הכי טוב חוץ מהמילה עצמה. תנסו להפריד את הרכיבים, ופשוט לא תצליחו. בעייתי הקטע הזה. אני אישית מעדיף להשאר עם העוגה דיי נקייה מקישוטים, קישוטים מרגישים קצת מזוייפים, כי לקחת אותם מוכנים וזה רמאות. אבל אם אתם רוצים קחו ותשימו מה שאתם רוצים מעל. שימו כמה שכבות ציפוי שתרצו, אבל תזכרו טוב טוב בפנים שבפנים בעוגה ישאר בדיוק אותו החרא.
אמרנו שנחיה עם ילדים שחורים במדינות עולם שלישי, זוכרת? זה היה פעם, אבל החיוך העצום שלנו עדיין חרוט בעיני, אני מרגישה אותן כעץ מגולף, עם החריקה הזו וכול הפיסות שנחתכו זרוקות מסביבי. ועם עניים חרוטות קשה לראות, קשה לתאר את זה בלי להביא עוד דימוי. אמרנו גם שנעשה טיול בתאילנד, ושנחיה שנה בפריז, נגור במעונות של סטודנטים, נלמד איזה משהו לא חשוב, ונעבוד כדמות נסיכות בדיסנילנד. כל יום נתעורר בבוקר ונוכל ללכת לרכבות ההרים בלי שום תור ובלי כסף, ככה היום יפתח. ילדים קטנים יחייכו אלינו ויאהבו אותנו, ונהיה כול-כך יפות כמו מהאגדות.
זוכרת איך היינו בוכות, צועקות אחת על השנייה, כאילו משהו משנה? נלחמות על הדברים שאין דרך להלחם עליהם. היינו מבריזות מטקס רבין כדיי לדבר על רבין, שואלות שאלות על אמת או מוסר, דומעות מסרטים רגשניים. מפתיע כמה שזה הרגיש אמיתי, השטויות האלו.
עזרתי לך לתכנן איך להשתמט בבטחה מצה"ל, באמונה טיפשית שהרצונות של כל אחד חשובים יותר מהכול. אין לי מושג איפה את עכשיו, אבל אני בטוחה שאת לא במקום מצוין. אולי אוספת אוכל מהרחוב, אולי זונה של איזה בעל מכה, אולי חזרת בתשובה. אמרנו שנקים מפעל לייצור בגדי חורף יפיפיים שעשויים מבקבוקי פלסטיק, נגור במפעל ונחיה על שימורים. כמה התלהבתי ביום ההוא שחשבנו על זה, רשמנו את זה איפשהו שלא נשכח, לא? אני לא שחכתי, אבל לכי תדעי איפה הנייר.
בעלי עזב אותי היום. מצא אותי מזדיינת עם אחד העובדים שלי. הוא התרגז ובכה כאילו שאכפת לו, עשה את עצמו מופתע. נדמה שהכול כבר כתוב מראש, איזה מניאק סדיסט מעדיף לראות אותנו מרירים. אין לי מה להתלונן, אפילו אני מעדיפה שוקולד כזה.
יש לי עסק מצליח כמו שרציתי אבל לא בדיוק. אנחנו מפיקים אירועים ואפילו עם בועות סבון, אבל אני לא רואה אותם אף-פעם. אני מנהלת את העניין הכספי והניהול. יש הרבה עבודה במשרד. בעלי גם כן עובד, הוא מאוד נחמד. בעלי לשעבר. כשריק מבפנים ואין מה למלאות ממלאים עם הפיזיות. כשאני מזדיינת אני קצת פחות חושבת, כמו מדיטציה אבל לא בדיוק.
הצבא לא היה חוויתי כמו שציפיתי. צריך לעמוד בחובות שלך, לציית לחוקי החברה. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית עם חוקה, אי אפשר לעשות כל מה שרוצים. פעם אמרנו שנשנה משהו, שנצליח לעשות מעשים. היום אני מרגישה כול-כך קטנה. אפילו להזיק לעצמי כבר אין לי כוחות, אני דומם באותיות שקשה למצוא.
חשבנו שזול לטייל. אבל זה לא, ועכשיו כבר מאוחר מדיי. הכול עניין של כסף בעולם הזה, אפילו אם בשביל לצאת ממנו. צריך כסף כדיי לחיות בזול במקום שאוהבים. ועכשיו יש יותר מדיי מחוייביות כדיי לעזוב הכול, אני לא מעיזה אפילו להתאבד.
אוליי בכל זאת בואי נסע לפריז? הפנים שלך בטח מדהימות בשלמותם כמו תמיד, בובתיות במיוחד לדיסנילנד. אני אתחפש למיקי מאוס.
אני חוזרת הביתה מיום ארוך בשעה שמונה וחצי בערב לרוב. אפשר את המחשב? לא, אני בדיוק באמצע משהו! אז אני אהיה עם הפלאפון או אראה פרק של הבחורה החדשה. כמה דקות של מחשב, בדיקה, בדיקה, בדיקה. לוקחת את האייפד, צועקת לילה טוב. לפעמים אין לי כח אפילו לצחצח שניים. מדברת שיחה אחרונה עם מישהו שעושה טוב או רע. בוחרת שיר בקפידה. לאחרונה זה מתי כספי, אריק איינשטיין. פעם האור היה מפריע לי לעצום עניים, אבל עכשיו אני שמה את המכשיר מאחורי השידה וגם שומעת טוב. אני אף-פעם לא נרדמת עם השיר, אבל הוא עוזר למחשבות להרגע מעט. אני מתעוררת עם קאט פאוור במיידיות, השעה שש ושבע דקות, ותוך עשרים אני כבר מוכנה ומחממת לי רביולי עם רוטב עגבניות. כשיש לי רגע קטנטן של שקט מופתי, ההורים ואפילו החתולים לא יכולים לדעת שאני פה.
ואם את מרגישה קצת מרמור או עצבות, בואי נדבר על זה, טוב? בואו כולכם! נקרא לזה יחד בשמות מפוארים ונפתח תיאוריות על הדמעות. האם דומות יותר לגשם הרטוב, או צורתן המדוייקת מזכירה יותר להבה קטנטנה הפוכה? הביאו נימוקים, יקירים, הביאו. לא להתבייש, אין דבר כזה להסחף! לשם כך הדיון! מצאתם את עצמכם מתעוררים עם חלום בלהות? יש לכך הסבר, אנחנו בטוחים בכך! הכול בתוככם בוער, בואו נדבר על זה! בוא נקרא לזה דכאון! בוא נקרא לזה אדישות! בוא נקרא לזה שנאה! בוא נקרא לזה הפרעה! בואו ננתח את ההתנהגות הקטנה שלך מיום שלישי, זה חשוב להוציא דברים. שמענו שלקחת מזלג ודחפת לעין שלך ככה סתם. זה נכון, יקירתי? אל תדאגי, אנחנו לטובתך. קוראים לזה נפילה, וכול אחד מהסוג שלך עושה דברים כאלו ולכן זה לגיטימי. רק שלשום רועי הכניס לעצמו מקלחיים לעצם השוק. זה קורה, ויש לזה שם! רוצה ללמוד עוד? בואי! אנחנו פה כדיי לתמוך ולהבין, ותאמיני לנו שאנחנו הכי טובים בשבילך- וזה כי אנחנו תמיד נבין, לאן שלא תלכי. ותמיד ננסה ולהבין יחד את הפעולות, ננתח אותם לפרטי פרטים. יודעת מה? זה בטח קשור לאחת המחשבות המטופשות שלך מגיל שש, אפילו שהיית טיפשה וקטנטנה, אנחנו אומרים לך- הכול קשור! ראו עלייך מההתחלה שאת משלנו.
"היא קבעה איתי אתמול!" גורע כאב, מתבכיין ומאדים. "לא! היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אני איתה." מחזירה לו שמחה ומוציאה לשון בחוץ בהתגרות גלויה. וכמו כל פעם, לכאב נוזלות הדמעות ויבבה יוצאת "היא אמרה שהיא לא תברח ממני" הוא מתייפח "היא אמרה שאת סתם!". "תפסיק לעשות לי הצגות, אתה כזה קרציה אוף!" כאב מתמלא בזעם ואוחז בפתאומיות את ידה של שמחה, בלי לעצור את גופו,
"תביאי לי אותה או שאני אעקור לך את העניים, חתיכת זונה" והוא בועט לה מתחת לברך הימינית. איך הוא מכיר את נקודות התורפה שלה, זה תמיד מפתיע.
"שלי!" "שלי!" הם צועקים, לוקחים מהר את הגירים ומתחילים לצבוע כל אחד בצבעיו, קופצים ורצים במגעלים. מתחרים למלאות כמה שיותר מקום במהירות שיא. באמצע הפעילות הם נתקלים בנגיחת ראש אחד בשני, נופלים. "לך לעזאזל! זה המקום שלי!" שמחה צורחת,
"את תופסת לי הכול! לא פיירית לא פיירית!!" הוא משפשף את עניו.
שניהם מתעייפים לאט לאט, כל עצמותיי כבר קרועות כי אף אחד מהם לא מתחשב שאני עשויה מחומר שביר. "מי שרב מאוהב" אני לוחשת, וברגע קטן אני לא של אף אחד מהם.
פלאש של מצלמה מבהיק את העניים שלי, שוב ושוב ואני לא מוחה. אני מחייכת מרצוני החופשי, מפריחה בועות סבון שקניתי לפני שבוע. גיא מפריחה בועות סבון ואני מעיפה אותם נגד הרוח בנשיפה חזקה. אנחנו צוחקות, שלמות.
״סבתא אמרה שזה מנקה את העור, נראלי שלא אשטוף את פני עם סבון הלילה״ אני צוחקת.
״את חושבת שכמות המים בגופי פוחתת מרוב הבכי שלי? אני בוכה המון לאחרונה״ אני מציינת לאחר שתיקתי הארוכה. ״ושעכשיו עליי לשתות יותר?״ ואני מתייפכת ומלאת נזלת מהאף אבל מחייכת וגיא מחייכת איתי. הבכי כן שיחרר.
הראש בשמיכה של גיא, הדמעות ממלאות את כולי, רטובות מרות ודביקות. גועל נפש, ואני לא מעזה להוציא את קולות הבכי מגרון אף על שהן צועקות. אני רואה קצת מגיא וקצת מהשמיים. הם כהים והכוכבים נוצצים ובעיקר כשהכול כל כך מטושטש. יש בזה משהו מנחם. גיא שרה לי מלודיה בלי הרמוניה מאחוריה, והצלילים שצאים מגרונה נקיים ומתוקים. אני רוצה להצטרף אבל לא מעיזה להוציא יבבות מײותרות.
הדמעות מתחילות לצאת. זה חרא, זה כמו צינור מים עם חור, זה מציק בגרון, זה כואב.
היא צועקת, אני שותקת. אותן המילים ממקודם, עכשיו זה מתחיל להשפיע.
״אני יודעת שזה נכון״ אני אומרת לה, ״פשוט לא מצליחה ליישם״
גיא צועקת, אני צועקת. מתווכחות באינטלקטואליות, הראש מתפוצץ. עוד כוס קפה, עוד חתיכת תפוח. הכול רע מסביב. האנשים מסביבי רצים, ואני לא בטוחה אם אלו חדשים או אותם אלו ממוקדם שעשו סיבוב שני. האם אני שמחה בשמחתם? האם חייהם ערכיים?
אני שונאת את כולם. את כל האנשים האלו, שמצאו להם תשובה ומסתפקים בה. איך הם יכולים? גיא מבינה אותי, אבל משלימה עם זה. אני אצעק עליה עוד.
אני מנגנת על הגיטרה וגיא חותכת מנגו. האגם המלאכותי דומם לפריטות המיתר. מתחיל להחשיך, ואני כבר פחות שמחה ממקודם. אני צועקת בכעס שירים פשוטים של ארבע אקורדים. הגרון כואב כי הדמעות מתות להשתחרר החוצה, כל כמה דקות מחדש.
דיבורים של הגיון ודיבורים של רגש. גיא חכמה, אני מטופשת. כעס של חברות אמיתית.
״לאחרונה אני מתמוטטת״ אני אומרת לה. זה לא מיוחד לאף אחת מאיתנו.
עוגמת הנפש שלה, של הסתם-בת-זונה ההיא. כמה היא מלאת רחמים על עצמה, על גורלה המר. דורכת עלינו, וכול פעם מחדש, אנחנו מתקמטים ומתים וכמובן שעוד נצמח ונלבלב אך היא מכאיבה. זו לא אשמתה, של הסתם-בת-זונה הזו. מתמלאת בדמעות בכל פעם שאנחנו מראים קצת מהעצב שלנו, כאילו אסור לנו לבכות? מטומטמת אחת. דורכת, מתנצלת, דורכת, מתנצלת. אבל זה מטבענו למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
