אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
*אני שונאת את כל המנגנונים האנושיים היפייפיים והמפתיעים שלנו הם עושים לי בחילה.
הכדור מתקרב
וכל-כך רציתי לראות אותו באוויר
וכל-כך רציתי שיתכוון לכיווני
אני פורשת את זרועותיי לרווחו עוד לפני שהוא פורש כנפיו אך עד שמתחיל ליפול במהירות כח הכבידה וכבר גודל וגודל בפרספקטיבת המציאות אני נבהלת לפתע שלא אצליח לתפוס או לתפוש ושאולי יפגע בי באיברים רגישים או סתם על האף וכולנו נתאכזב.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
כל היום הזה היה נורא נזיל וסתם התהלכתי בין מראות ומיטות. כל פעם הסתכלתי על עצמי במראה, עשיתי קוקו או משהו כזה, ואני חושבת שהיו אמורים לבוא אורחים אפילו: אבל לא שמתי לב לכלום, עד שהתמקדתי לרגע בשיערות הקטנות שגודלות מהקרקפת. מכל הסיבובים שלי, הן הגיעו לרמת דיוק של בקבוק מושלם, כמו מהילדות שלי: מתצלום אחד מפורים, כשאני מתולתלת ומחוייכת. נגעתי קלות בשיערות, ועליתי לחפוף את השיער המקולקל. החדר מקלחת היה מלא אדים, והשיער שלי היה ספוג מים. ניסיתי להזכר מתיי התקלחתי, מתיי הספקתי- ואיך שכחתי. ירדתי מהפסים, הבנתי. הסתכלתי במראה באימה וסחטתי את המים במהירות, שוב ושוב, כאילו זה יחזיר אותי לאנשהו, ואז התעוררתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
