סתיו נוחת בסחבת דפים צהבהבים-כתמתמים, נרקבו לאט לאט ובלי היכולת לעצור בעדם. זה הכול בגלל השמש, כדור-הארץ לא מסוגל להשתהות מולה: רוקד במעגלים קבועים, מזכיר כמעט איזה פולחן רוחני מפגר, מעייף את הגוף למען מנוחה. הביוקרטיה ברורה מאליה, השלבים מוכרים. ענן אפרפר מגיע, מתקרב, קו המתאר לא מצליח לתחום אותו מרוב שכבר פה, מתערבב עם צבע האוויר.
סבתא נעלמת. קשה להצביע על המיקום המדוייק, או על הפעם האחרונה ש,
ואם בכלל הייתה.
לילה, והעניים מרצדות. החלומות מעכלים את כל מה שעבר, מעבירים את כל שנתפס במעין מכונת כביסה, ואין סבון. עירבוב אימפולסיבי של תת-הכרה, ידיי האמן חופנות ומפזרות, מכווצ'צות ומוציאות מהקשר, גוזרות ומדביקות, מותחות ומוחקות. אין צורך בזכרון מדוייק של הסיפור הבדיוני, של סיבובי המכונה, אך זו כעת עיצבה את העבר, וכעת לקפל. חלומות עוזרים לזכרון. גרב מושמטת בהינף העפעף, אף אחד לא מבחין.
סבתא רפפטיבית, הסיפורים הישנים עוד שוכנים במגירתה המרכזית, כה מקופלים שאפשר לטעות שהקיפול הוא הדבר עצמו, ושמא אין מה לפתוח.
נסיון כושל למצוא הבדל חיצוני במראה פניה, בעידון קולה או צחוקה השקט. מגע ידה לא השתנה, אופן אחיזתה החם נשמר. סבתא בורחת לתוך כונכיה דחוסה, מתרוקנת פנימה. אם מקפלים ומכווצ'צים דף מספיק פעמים, הוא מתרככך: הופך כמעט למפית או נייר טואלת. ניגוב תחת מעולם לא היה כה פשוט ואקולוגי. עלים מיובשים מתגלגלים בין רגליה הכבדות וגבה הכואב.
אני בעצמי מתחילה לשכוח מה שכחתי ממנה, ומה אני בעצם מחפשת בתוכה.
השלכת בדרכה אליי, נחיתה רכה לרצפה, לא כואבת, לאט לאט, עם הרוח הקלה. ובכל זאת, לא ניתן לעצור בעדה.
את נתקלת בחשק לבכות לא מתוך עצב תהומי ופתאומי אלא מתוך עקרון. הריי כאשר רואים עולם כה מוזר, והמועקה כבר באה לגרון מסיבות תת-קרקעיות, כל מה שנותר הוא לבקש נחמה מוצהרת בדמעות. אבל הכל מבחירה בהחלט. כשאני נרדם, את כבר לא בדיוק איתי, אלא רק בפוטנציאל להיות, והריי אם תדברי אליי כשאני ישן זה כאילו איני נמצא, ורק אילו תצרחי מכאבים ייתכן שאתעורר כדיי להיות שם בשבילך. וכשתצעקי בלב, כשהדברים בפנים יזעקו, אני עדיין אשן, אלא אם כן תעירי. ואז את נבהלת ומבקשת קרבה. מרגישה בודדה כמו כולם!
איך את מכווצת את תודעתך השופעת, יקירתי? מרשה לשטויות כאלו לטשטש את מבוכי שדותייך, מבזבזת את שעותייך הכל-כך נדירות ויפייפיות על דבר כה חסר תכלית? נותנת, והנחמה מתייפחת לה מרוב שבטנך מפוצצת. יש בך תרכובת מפוארת, עגומה וסבוכת חן שאי אפשר לתאר במילים, אני מבטיחה לך! אין ישות שתכיל אותך לחלוטין, יקירתי- והנה את גוזלת את מרבית כוחותייך לפירורי קירבה מטופשים, חסרי משמעות וכלל לא אמיתיים!
הכל חוזר לאותם כאבי בטן. בלתי ניראים, בלתי ניתנים לזיהוי, לניתוח מעמיק. כאב חסר פנים - תני לו ציון מ1 עד 10. ואיך אפשר? לרופא היו המון שעונים מתקתקים, והוא זקן והכול הלך לאט. כל שעון מתקתק מעט אחרת, זז מעט שונה. הצלצולים נשמעים בצורות אחרות. גם לך אין צורה. בלתי ניתנת לזיהוי, אבל אפשר להמציא. להגיד כל דבר. להגיד זה רגשי, להגיד זה רציונלי, להגיד הגיוני נכון או שגוי. את חוזרת על אותן הטעויות, ובכול זאת לא צופה אותן מראש. יש בזה משהו מנחם, לא לראות הכל מובן מאליו. לא אנושיות, לא חיים, לא קשרים, ולא אותך.
אמנות יכולה לבוא בצורה של ריפוי ויכולה לבוא בצורה של הרס. לעקור את הכאב עוד יותר החוצה, להעצים אותו. ומה ההבדל בעצם? זה בדיוק הזמן לבחון את הגבולות העצמיים. לאן את יכולה להגיע עם כל הפונטנציאל המשוגע הזה, ענבל? השלמות המפוארת הזו היא תלויה של עצמך ושל הסביבה גם יחד. לנצח אחרים, לנצח אותך. הכל חוזר לעצמי, והריי אין לך מקום אחר להתעסק בו שאינו ייחשב כבריחה אופציונלית. וגם ההתעסקות הזו בריחה, לא? בריחה מהדבר המומצא הזה שקראת לו ריק. כלום. זו לא תיאוריה, זה מול העניים שלך. ושלך. ושלך. ושלך. אין לך דרך לדעת את המחשבות שלך, שלי, שלו, שלכם. זה עניין מורכב אני מניחה. הכל חוזר לאותם כאבים. בלתי ניתנים לזיהוי, אותם אני הכי שונאת.
ועל עצמי לאמר שאני מתיימרת להיות הרבה דברים, דומה לכולם ולעצמי בקושי מזהה את הפרצוף. והוא מכוער, ומתנפח השיער. קשה לי להסתכל בעניים שלו, אבל קל לי לא לעצור אותו מלדחוף. חזק יותר חזק יותר חזק יותר, כל אחד לעצמו. כמה זה נורא, האנושיות המכוערת הזו. לדחוף כדיי להגיע לסיפוק מסויים, אבל תמיד מגיעים רק לכמעט, ואז נמאס לי. גם כשזה ייכנס זה לא ישנה יותר מדיי. כמו הכול. הוא לא מבין מה הקטע, הוא לא תומך! והעניים שלו יפות יותר כשהוא עייף. קל לי להגיד לו שהדימוי העצמי שלי נמוך, או שאני מרגישה אונס. בכל מקום. ומי אמר שזה לא נכון, אבל בכל מקרה אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר מדיי. באופן כללי פחות מתעסקת בדברים, מה שמוציא את הכול פשוט "מורכב" בלי הסבר מעמיק. מוציא את הכל מההקשר, וזה אוליי עוזר.
אני תשושה אני תשושה אני תשושה פיזית כואבת לי הבטן מהנפש כל פעם שאני נזכרת בעוד פריט קטן מתוך החיים הלא עגומים בכלל שלי אני מתמלאת בכאב בבטן שלא מפסיק ואני אסיים את חבילת השוקולד שפה מולי אני אשתגע אני אשתגע אמא אמרה לי אז שאצא כבר מהבית שמהר כי נמאס לה לשמוע אותי בוכה אבל אני לא בוכה עכשיו רק לפני רגע אני בעיקר כועסת אני כועסת על שאני אוהבת וכמעט ונותת לך לנצל אותי לכם! לכולכם אני נותנת . אמא אמרה שבטח אני אחת שממש לא תהיה עם מישהו שישפיע עליה כול כך, שאני עומדת על שלי כזו. אמרתי לה שזה לא נכון. עכשיו יותר בסדר, היה טלפון. אח שלי מתגייס לחצי מהחיים שלי. אוליי פחות. זה יסדר לו את החיים, ההורים אומרים. אבא אומר שגם אם אני רגישה אני לא אומוציונלית. אבל זה לא נכון, אני בוכה המון. פשוט זה לא ברגעים הרגילים. אני מכוערת בלי איילנר. אחת אמרה לי שאני יפה כשאני בוכה. ואחת אחרת אמרה לי שהחיה הפנימית שלי היא נמר. אני אוהבת את זה. אני אוהבת לחשוב על חיות ואוהבת לחשוב על צבעים. אני לא אוהבת לחשוב על אנשים. עושה לי כאב בטן. כל הזמן. כאבי הבטן שלי מגדירים אותי, מלווים אותי בכל הרגעים האלו בחיים. ארוכים וקצרים. כאבים גדולים וכאבים קטנים. ותמיד תמיד בלתי ניראים. אני לא רוצה להרגיש מנוצלת, אני רוצה לחזור להרגיש עמדתית. לחזור להיות מסמר בקיר בטוחה בדעותיה. אבל בתקופה האחרונה כל מה שאני מצליחה להגיד זה שאני פשוט לא יודעת. לא יודעת, לא יודעת כלום. אוליי כן אוליי לא. כמה משמעות הייתה פה לרגע! כמה אהבה, מוסיקה, משהו יציב כזה, אמיתי. כולם מאמינים בזה, אז זה קיים, לא? ככה פיזיקאים אומרים לפעמים. אבל אני לומדת פילוסופיה ולא מדעים. ומקבלת תמיד מאה! מאה! כל הכבוד לך, תוהה וטועה. ונהנית. סקרנות על נוחיות. הכל יפייפה ומטריד ומורכב כל-כך. באיך פגשתי את אמא אומרים שהדבר הטוב ביותר הוא אהבה. הכל מתעסק באהבה. אהבה. להתמסד בניו-יורק, לבנות עוד בניין. בניינים כל-כך יפים, מתערבבים אחד בשני בקווים ישרים ומעוקלים, מתחברים לקווים וצבעים וצורות נוצרות מהם. עוד ועוד ועוד ועוד. אני אוהבת להסתכל, ושונאת לחשוב. למה את מגיעה למחשבות האלו? היא שואלת, אני ככה כי חוויתי דברים שהובילו אותי לזה אבל מה איתך, מה הבעיה פה, תפסיקי להתפלסף, מפגרת. תביאי חיבוק אמיתי. היא רוצה שנשמור על קשר. ואני רוצה להעלם מכולם, אבל ממך לא, וגם לא מכולכם. לא התעייפתי מכם, אתם יודעים לעשות את הדבר היחידי שטהור. מוסיקה.
ואמנות זה מזוכיזם. ובמזוכיזם ישנה הנאה. הנאה רבה, שממנה סובלים. ואמנות זה סדיזם, לפצוע ככה את אלו שכבר פצועים. אלו שמבינים את מה שמתואר פה, אלו שרואים את הריק הנהדר הזה. מה שלום הריק שלי היום? הוא פחות מעניין. הוא פחות מרכזי. אני מרכזית עכשיו, אני והעולם והאנושיות. מתיימר ככול שיהיה. תני לזה ליפול, תני לזה ליפול. מתחננת לבכות כמו כולם, אבל בוכה לבד. לא בזמנים של כולם, לא באירועים המסודרים. אני אוהבת מוסיקה. ובכל זאת, בחרתי אמנות. אני לא מתחרטת. אבל אוליי כדאי שאתחיל להתמיד בזה קצת יותר. כדאי שמישהו יגיע לכאן מהר, כי הלבד הזה לא טוב לבריאות שלי. לא טוב, לא טוב, והיה נהדר. הכל נהדר בסך הכול. כואבת לי הבטן בסך הכול. אבל המוסיקה שבה את מופיעה מכעיסה אותי, ואני אוהבת אותך. את לא אוהבת אותי מספיק, אז אני לא אוהבת אותך מספיק. שום דבר לא מספיק, הנה, אני שוב אגיד את זה. מוטואים שלי. אני בקושי בטוחה מה הדברים האלו כבר אומרים. ריק. מעגל. ידיעה. התקף. עצב. שמחה. כלום. אני.
אני פותחת עריכה כי זה לא מספיק ארוך. אז אני עורכת. אני רוצה.. סימני קיראה!!! שיראו שאני משוגעת, שיראו שמשהו לא בסדר. אבל עכשיו אני לא מרגישה נכון עם זה, אבל בכל זאת אפרסם. לעצמי, שאזכור, הכל לעצמי. סומכת על זה ש
מנסה לבטא את מה שנמצא בפנים ובפנים נראה שכל כך ריק בחוץ. בלי רציונל עכשיו, בלי חוקים ובלי הגיון. הדברים כפי שהם לעצמם. הזכרון מעומעם, או שזו הדחקה. הרבה נמצא על השולחן, ובעצם אוליי קצת. אני לא מתעלמת מהיצרים, והיצרים באים במפתיע. הדברים נראים אחרת ואותו דבר. יד מאחורי האוזן. יד על הירכיים. יד על הלחי. סתירה! אני לא כל-כך מבינה את מה שמתרחש, ואין זמן לעצור להבין. הכל ממשיך. נשטף באסלה! מצחיק, נהדר, מיוחד, מעניין. איפה הייתי רוצה להיות ממש ברגע זה?
דם על האצבע. לתלוש לך קצת עור. היינו כאן גם לפני שנה. אני מנסה להשוות, או לפחות להצליח להסתכל מכל הכיוונים באותו הרגע. הרבה בבאת אחת, והרבה מאוד כלום. למה כלום לא משנה? יש לי הרבה לאן, לא? מעט מכל צבע, מעט צחוק ומעט בכי, ומעט מעצמי. על מה את חושבת? הוא שואל, אני שואלת, כולם שואלים אותו דבר! אני מושפעת, אני פסיבית, הצבע שלי דוהה. הנוכחות נעלמת. מצטערת, ענבל, מצטערת, מצטערת מצטערת מצטערת.
אוליי זה עניין של שליטה, היא עוצמת את עניה. שני פסים כתומים וזוהרים, היא מתקרבת עוד סנטימטר קטן. לפעמים, היא אומרת לעצמה, לפעמים אין סיבה ממשית, אבל בכל-זאת שווה להסביר. זה כמו לטפס למקום גבוה עם סכנה שתיפול, וגם אם תיפול- זה לא מאוד נורא, מה כבר יהיה? שבר במקרה הרע. התוצאה לא ברורה במדוייק, וזה תמיד נותן מקום למיסתורין. איזה צבע יצא? ממש כמו גלגל של הפתעות זה נדמה לפעמים, אמת או חובה, תעלול או ממתק?
היא מתרחקת ומתקרבת, נרתעת ואז מתרגלת. זה לא נורא, זה רק קצת. עוד פעם. אוליי זה נסיון לחוסר-אנושיות, היא מחליטה. לבחון את היצרים, לבחון את הגוף מעבר למה שהוא מבקש. ולמה האנושיות הזו כל-כך רוצה לשמר את עצמה? אין לה סיבה אמיתית, סתם פועלת כמו רובוט מהלך. במעלית אוטומטית למקום לא ברור במיוחד, והיא דחוקה בין כל האנשים. אפשר להריח את הזיעה שלהם בקרבה הזו, כמעט לטעום. אוליי אפשר לחצות את הקו, להסתתר בין החבלים שמחייבים אותך לעלות ולעלות לשום מקום. השאיפה היצרית הזו מוזרה, והיא, היא שואפת לחוסר אנושיות. אוליי זה נותן לגיטימציה קצת לפגוע באנוש.
אם אין לכך סיבה, זו סיבה מספיק טובה. היא מביטה על האדמומיות. נגיעה קלה עם האצבע משאירה חותם. זה באמת לא משהו רציני, כי מחר יום חדש, כדאי לא להשאיר עקבות שיזכירו לה את העבר. אוליי זה עניין של אסתטיקה, ואוליי זו ביקורת חברתית. אוליי החברה מבקרת אותה יותר מדיי, או שבעצם הפוך? בכל מקרה ומקרה, זה קיים. ובנסיבות אחרות, זה לא היה קיים, ומה זה חשוב? זה משהו שהיא אוהבת. ומה זו כי זם אהבה?
(מזל טוב לאביתר בנאי. מי יודע אם גם אני אמצא את השלווה שלך.)
האם זה הלחץ מהזמן או שזה מצב נפשי מעורער או אוליי זה בגלל שההיא עשתה מועקה או שההוא עימעם את מצב המוח והלב ואוליי זה כי זאתי כמעט ומתה וזאתי מעשנת ושותה המון או האם זה זה שכול הזמן מציק למרות הכול ואם לא אז לפחות בגלל הלימודים או האמנות שלך ואוליי בגלל שאין לך מה ללבוש או שכל המסגרות שלך סוגרות עלייך ואת רק מנסה לשלוט בהכול עד שאת נחנקת או שאוליי זה בגלל הקשרים המעוותים שיש לך או האובססיביות שמתעצמת או שיש לך שנאה מסויימת או אפילו כעס על משהו ואוליי את מנסה להתחמק משאלות שעדיף לך לא לשאול או שאוליי את שואלת אותם יותר מדיי?
שוב לבכות על כל שטות, על הטון הזה המעיק של אמא ועל הרחמים העצמיים הפטתיים האלו. שלושה ימים נעולה מול המחשב המיגרנות חוזרות וגם הבית-ספר לא כזה מלהיב. החבר הזה עוזב אותי, אחרי החודשים האלו שהתקרבנו כול-כך עכשיו אני סתם כועסת עליו, כל כך רחוק ממני בלב. וגם ההוא כבר לא מדבר איתי ולא מתעניין אם הוא אי פעם הראה שכן. כולם רחוקים, כי כולם מבינים אותי, אבל גם אף-אחד לא לגמריי. אני משתפת את קומץ המחשבות שלי עם כל חתיכת זבוב ברחוב ונשארת עם ריק. אני חייבת משהו שימלא אותי, ואני מחפשת בנואשות אבל מוצאת את עצמי נדבקת לשטויות שאני בכלל לא רוצה.
נכנסת למצבי-רוח מטורפים בין דיכאון וחושך ורע לכייף וצחוק ושמחה. כרגע אני מרגישה בסדר, אז הכול נראה בסדר. אבל המפלצת עוד תבוא. ואני עומדת על חוט דק ועוד מעט אני אפול, ולא בטוחה לאן. אין לי קצה, אין לי סוף ברור. משתדלת לחשוב שאני קובעת לעצמי את העתיד, ושאני יודעת מה אני עושה ומה אני חושבת, אבל האמת היא שאני פשוט מפורקת. כמובן שיהיה בסדר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
