המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
כל היום הזה היה נורא נזיל וסתם התהלכתי בין מראות ומיטות. כל פעם הסתכלתי על עצמי במראה, עשיתי קוקו או משהו כזה, ואני חושבת שהיו אמורים לבוא אורחים אפילו: אבל לא שמתי לב לכלום, עד שהתמקדתי לרגע בשיערות הקטנות שגודלות מהקרקפת. מכל הסיבובים שלי, הן הגיעו לרמת דיוק של בקבוק מושלם, כמו מהילדות שלי: מתצלום אחד מפורים, כשאני מתולתלת ומחוייכת. נגעתי קלות בשיערות, ועליתי לחפוף את השיער המקולקל. החדר מקלחת היה מלא אדים, והשיער שלי היה ספוג מים. ניסיתי להזכר מתיי התקלחתי, מתיי הספקתי- ואיך שכחתי. ירדתי מהפסים, הבנתי. הסתכלתי במראה באימה וסחטתי את המים במהירות, שוב ושוב, כאילו זה יחזיר אותי לאנשהו, ואז התעוררתי.
החיכוך בין שורת השניים הקדמיות לבין האחוריות מייצר צליל קצר. אזניי כה קרובות עד שנדמה שרועד ונסדק העולם כולו לשנייה קטנה. ובכל זאת, אין מימוש להתככחות- בהגעם אחת אל השניה הן מוכרחות להמשיך מעט ימינה או שמאלה, אין עוד לאן להיכנס.
לא אוהבים את איך שאני מתלבשת לאחרונה. אני יודעת, חודרת לגוגולת העין של טובים ורעים. אין טובים ורעים, אבל כולם יורים. גם לא אש זה אלים.
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
אתה יכול לגעת רק בעורי הקשוח, החוצי. גם אם תכנס עמוק עמוק, תחתוך אותי בסכין היישר אל הנימים, או אל המעי הדק לחלופין, תגלה עוד גליל חיצוני. וגם כשאותו תחתוך (אני כבר מזמן אמות בשלב הזה) תגלה שגם כדוריות הדם האדומות הן רק קליפה חסרת גרעין. הכנס לאטום, תראה איך גם הוא מתפרק לפרוטיונים ונייטרונים שגם הם מורכבים מחלקיקים נוספים, וכך הלאה. בתנועה מתמדת הם רוקדים עם גופתי המתה, החלולה כל-כך. הגלילים מפוזרים באדמה, אתה לא יכול להיות ודאי לגביהם. האם מחביאים ממך סוד, או מה אמת קטנה בין עפעפייך הזמניים?
ציפיות מעצמי לשנה הקרובה: תערוכת אמנות חזותית, עבודת חקר בפילוסופיה, טיסה לניו-יורק עם מהקלה, להביא לבית-הספר תכנים סמולנים מניאקים, להצליח לראות בראש את ציר העולם ביחס לידע היסטורי-תרבותי-פילוסופי שיהיה אצלי, לבסס לעצמי החלטה לגבי צבא/ש"ש/קנדה, להעמיק חברויות טובות ולהכיר עוד חברים זמניים, לזיין מלא גברים, להיות יפה חיצונית ופנימית, להיות נוכחת ולהאמין לאמונות שלי, להשתפר ביוקלילי ובהלחנה וכתיבה וציור וידע ודיבור, ללמוד ללמוד ולא להתפזר יתר על המידה, להרגיש מצפונית תרומה לאנושות, לא למות עדיין.
אני פוחדת להיות רק מה שאני בונה מסביב. תדמית עצמית, מתבוננת בה בעין חיצונית, בעצמי. בוחנת את סוגי הפריים, את אופני התגובה ("הלבוש שלך יפה"; "התיק שלך מדהים"; "את שרה טוב"), עיסוק חוזר בתשדירי השיווק ולא במטרה שלשמה השיווק נוצר. לא ככה?
לבד בכוונה כדיי להוכיח לעצמי שההתנהגויות שלי חלות גם ללא אנשים, אבל גם הלבד שלי מוכח מול החברה. גועל נפש לחלוטין. כרגיל אוספי הביטויים הקבועים שלי: איבדתי את עצמי, רציונל אמוציונל, בריחה, ריק, מעגליות, פתרון סופי, רצון לרצון דורש כפייה, אם הכל מיותר הכל מותר, כרגיל אוספת פיסות שניראות לי כמו ענבל. אני מאמינה שצריך להפסיק לרצות להיות מיוחד מעל אחרים אם רוצים עולם שיוויוני אבל זה נורא קשה, נורא קשה לי שכולם ניראים יפים ומיוחדים אותו דבר. פריקה בלתי פואטית. הגיע הזמן.
עוד לא קמתי. (1) אני מוצאת את עצמי הבוקר שעונה על גבי.
"היכן אני מסתתרת?" אני צרודה מעט, מגרדת את עקיצותיי. התחפושת מליל אמש עוד מולבשת עליי, לא בטוחה כמה שכבות מחממות את גופי וכמה מהן שורטות.
השבוע עסקתי עד קצה גבול גבולותיי- יש לי זיכרון אדיר לדברים שאני קוראת באינטרנט. מילים כטבע, וטבע אדם, אמת ושינוי ומהות ומלחמה ודיכוי. איני יודעת את משמעותן האמיתית והלא-קיימת של המילים. השבוע פגשתי מגוון צבעים, מגוון מתבטאים, והרבה חיוכים. מחקרים מסמנים כי ככול שאפגוש יותר אנשים, ויותר חיוכים- כך אהיה שמחה יותר. אך אין המחקר מצביע גם על כמות הסבל והריק שאני פוגשת אצל האנשים. וגם על אלו שלא פגשתי אני ממהרת לקבע מדבקות של יהירות-תפיסתית. אני פסימית מול ההווה, אך אופטימית בהרבה תחומים. מחקרים נוספים מסמנים כי אי אפשר להחזיק ביוקלילי בלי להיות אופטימי. אני שרה שירים עצובים בכלי הקטן.
אני נרדמת שנית. (2) מרשה לעניי להיעצם. בעבר לא הייתי נותנת לעצמי פעולות כאלו. הן מסמלות לי ויתור ופשרה. אני מביטה למטה ותמיד מתמלאת אכזבה שאיני יכולה לראות את כול גופי מזווית זו. משהו מתנפח ומסתיר, משהו קרוב מדיי, משהו רחוק מדיי. "מה זה עכשיו?" אני שוב מאבדת תכלית. לא שאין לי תשובות מנחמות על כאובי הריק. אך דבר לא מתמלא. "תמלאי! תמלאי! תתרוקני! תתמלאי!" אני מציבה דרישות. אני אחת עם שאיפות.
השבוע קיבלתי מחמאות רבות. על החולצות שלבשתי, על השיער, על הפנים, על גוון הקול, על המילים שיצאו ממני. יצרתי רמת עניין, אך ייתכן שזו מישהי אחרת. "אל תקראו אותי, תכנסו!"
"מי שנכנס לא יוצא" אני מזהירה. לא שנוראי שם, אני פשוט מפחדת מהתגובה, מהחומר שיימצא, מהקריאה הנוספת. כשנכנסים, הופכים אליי, אך אולי לאליי אחר. אני לא בטוחה, עוד לא חוויתי זאת. לא חוויתי הרבה דברים: זה מחזיק אותי בחיים. אם הכניסה אליי לא ניתנת, הקריאה והכתיבה היא כמפלט לגיטימי לכלל. אני רוצה שמשהו מן הטקסט הזה יצור משהו. אני מבקשת. לא רק כלפי עצמי, גם כלפי הקוראים.
"מי אתם?" אני לפתע שואלת, מבוהלת מעט מההתפקחות שהייתה מוטמעת עמוק. אני לא מכירה דבר במלאותו, ומאיפה לי היכולת להוציא עוד לעולם. עוד דברים שאיני אדע, עוד דברים שלא ברורים לי, ואיני יודעת לאן ולמי.
אני מסתתרת. בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה פעמים את הצורך לשתוק. כל דבר שאוציא לאוויר לא יביא טוב, והוא אינו בעל סיבה טובה. התוצאות הן טרגיות ומיותרות. ולמרות זאת, אני מרבה לדבר ומרבה לכתוב, אם כי משתדלת להיות יותר מחושבת אולי. "האם אני טובה יותר?" אני ממהרת לבדוק ולבחון, אך תשובות לא מקבלות את פניי בברכה. אני לא מתפשטת, ולא מתקלחת- אני מגרדת עקיצות ושוכחת, (3) שלישית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
