אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
חלקם שטפו ידיים, וחלק בדיוק אכלו משהו, אולי אפילו מקולקל.
ואם כולם- אז גם לי מותר. מצמידה את גופי לגופו, מגרדת באוזנו שאינה מקשיבה כראוי. כל שערותיו נשרו, הוא חיוור ודומם. אני מחכה לחיוך, או נזיפה, אך זה באותו המבט ההוא (המוכר): מביט מעט לאופק, וגבותיו מונמכות. "איך זה שאין לך סימני קימוט מהמבט הזה?" אני שואלת אותו בחושניות מסויימת, "נשאר לך מראה של צעיר, לא ככה?"
אני מקבלת תשובות מהדפסה רביעית. עותק מתורגם של הוצאת שוקן, ניטשה מדבר אליי בעברית צחה: באותיות מימין לשמאל מפטם אותי בדימויים חזותיים, מילותיו רלוונטיות כהרגלן, ואני משתדלת לעשות בהן מה שרק ארצה: ככה הוא ביקש, לא?
יחד עם כל שאר החמולה, אנחנו חותכים את עורו ואת כל הנימים. מתחילים לחטט בין קומץ הדם שנותר, גם הוא כבר התמצק לאבן ורדרדה. אני לוקחת את האבנים ושוברת את כל חלונות חדרי-חדריו, כילדת-תעלולים משחקת במגרש עשיר הצבעים שהכין לי. "אבל מה התכוונת שאעשה כאן?" אני לא מתאפקת לשאול, והוא עונה באותה הצהרה, צועק על חוסר האובייקטיביות במצב הנתון ושעליי להפסיק להיות חלשה. יש לי המון מה לשאול, אבל אף אחד לא מתרגם לי. לא הנאצים, לא הסובייטים, לא אף אמריקאי מזדיין. כול אחד לוקח את החופן העשיר ביותר שהצליח לתפוס בידיו, ובורח למפעל המזון. אני אוכלת במרץ. נכבדת, נופלת, וגופי הנפוח מתגלגל (כמו אבן במעלה הר) ומוטח בי.
"מה ניסית לנתח פה בעצם?" שואל אותי המורה,
ואני, שהסכין עוד קשורה לידי בלי שהבחנתי
מקיאה דם בהשתעלות מכוונת כזו
וצוחקת
איך הדם ישר מתאבן כשיוצא ממני, וכאילו, יותר נוח להחזיק בו ככה
היא צופה בו לוחץ על הדוושה. פעם שלישית שהייתה צריכה להעיר לו שיעיף את העניים שלו ממנה ויש ירוק. פעם חמישית שהוא יעשה תאונה אם הערב ימשיך ככה. סומכת עליו מסיבה לא ברורה, אבל גם מקשיבה לרדיו. מדובר בערב עמוס במיוחד, ועוד בלילה כשיש אנשים לא-מי-יודע-מה. "אז תעלי אליי לדירה, מאמי?" הוא חייך במבוכה. הוא מודאג שתהיה זו הפעם השנייה שתסרב- כי אז זה באמת אומר משהו על מה קורה בערך. למזלו, מדובר בערב עמוס במיוחד, שאפילו בחורות עקרוניות-מתנשאות-מי-יודע-למה מתפשרות בשביל איזה משהו קטן. לא היה גדול, היא מחשבת אותו בסולם על איזה ארבע. לא שהיה לה כל-כך הרבה השוואה, הוא הבחור השביעי. קצת עלוב בהתחשב בגיל הזה. והשנה הזו. הוא בקושי גמר פעם אחת. מה זה חשוב, העיקר שעברו את הלילה.
כשהיא כבר עייפה מאוד והוא מחליט שמספיק ככה ואין לאן עוד לנסות, היא לפתע מסובבת את ראשה לכיוונו. אי אפשר עכשיו לסדר את הגבות, להרגיש שבסדר. הוא לפתע נושק לה בפה. ולא שלא נשק עד כה, אבל הפעם הטעם היה שונה. הוא תמיד העדיף בחורות בלי נמשים ובלי סימני שיזוף. היא נרדמה מהר, ובבוקר מתעוררת לפניו. קודם כול היא חושבת על איך לצאת מהמקום, אבל כשהיא מנסה לפתוח את הדלת החוצה, שלושה חתולים קטנטנים עוקבים אחריה ומנסים לברוח. היא מחייכת אליהם, ואחרי כמה פעמים מבינה שאין דרך טובה לצאת בלעדיהם. היא מסתכלת סביב, בודקת את השעון, וישר פותחת את הדלת ויוצאת לחופשי. מהר מהר וקטן מאוד, כך שרק חתול אחד מצליח להמלט איתה. היא מרימה אותו בידייה ומלטפת את ראשו. מעכשיו, קוראים לו פיירו.
פיירו היה מעט כבד ביחס לגודלו, אבל היא הצליחה לסחוב אותו. באוטובוס הוא התחיל ליילל מתוך התיק שלה. ובצדק, פעם ראשונה בתוך תיק כל אחד היה משמיע קול. שני מושבים ממנה מישהו השתעל, אז בקושי שמעו. היא מייד זיהתה אותו, בכל זאת, שנתיים יחד, למרות שהוא השמין בטירוף הפרצוף נשאר. גם הוא שם לב אליה, ובעצירה הוא קם והיא קיוותה שיעוף החוצה, אבל הוא בא להתיישב מולה. "מזמן לא ראיתי אותך" הוא חדר ישר אל תוך עניה ונגע בירכה. היא כיווצה את שפתיה לחיוך קטן וחסר שניים. תוך שתי שניות פיירו החליט שוואלה, הוא יהיה אמיץ. מה אכפת לו מה יחשבו, ורוב הסיכויים שיחשבו שהוא חמוד, כי הוא באמת כזה. תודעה של בוגר בגוף כל-כך צעיר, אפילו הוא הופתע מזה לפעמים. הוא ניסה ללחוש לה שתזהר, ושהוא מצטער, אבל ללא סיכוי. הוא שרט את התיק עם רגל אחת ועם השאר התרומם בקפיצה קטנה אל האדם שראה ממול, והתיישב לצידו ברוגע. זקנה אחת צעקה עליה אבל נראה שהשאר לא שמו לב.
"אם יש לך משהו להגיד לה, זה הזמן" פיירו דיבר בכנות, ובאמת רק ניסה לעזור. "יאללה, מה יש לך להפסיד? היא עוד רגע נעלמת לך." "זה מסובך מדיי בשביל להגדיר במילים" הוא כמעט התפרק כשדיבר, אבל פיירו, שהבין את מצוקתו, המשיך וניסה. פעם שנייה שבאמת מתייחסים אליו ברצינות, אז לנצל את זה לפחות. "אהבה היא דבר מסובך, ובכול זאת חוזרים אליה שוב ושוב- עם הגדרות או בלי, תמיד יש מה להגיד." "זה התחיל עוד מזמן, אתה מבין?" הוא ניסה להזכר, ודמעה יצאה. "זה רצף רקמות של אירועים, אחד על השני, חובטים ובועטים." "גם את זה אפשר לפרק" מסביר פיירו ועונד את משקפיו. "תראה, ילד, אם אתה רוצה אני פנוי לפגישות שבועיות, נוכל לנסות ולסדר את כל מה שמפריע. אני אומר לך, הכול קשור בתוך-תוכך, וכשתדע את צעדיך כך גם תדע איך לדרוך והיכן. זה לא פשוט כמובן, אך אני ממליץ לך לקחת את הצעתי."
"מה המחיר?" הוא הוציא את פנקסו לרשום. פעם שמינית שמשהו כזה קורה לו, אבל הפעם זה מרגיש נכון מתמיד.
תמיד מדהים איך הכול בתוך המוח, עד כמה אני משפיעה על כל העולם שלי מלהתקיים כך או כך. הלוואי והייתי שולטת במחשבות שלי, והלוואי שגם לא. בכל מקרה כרגע רגוע ונחמד, קל לי להסתכל על הדברים.
משימות לזמן הקרוב: 1. להכיר את זו שקמה מוקדם 2. לטפל בדגים ולבנות להם אקווריום 3. ללכת לקנות ביד שנייה 4. לכתוב תסריט 5. לדבר עם האובססיה 6. לשנות דברים בעולם 7. לרסס שבלונות 8. גילוף עץ ומאחורה מופשט 9. נראה אותך אוהב 10. לברר ולחשוב על הצבא 11. לרוץ!
"היא קבעה איתי אתמול!" גורע כאב, מתבכיין ומאדים. "לא! היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אני איתה." מחזירה לו שמחה ומוציאה לשון בחוץ בהתגרות גלויה. וכמו כל פעם, לכאב נוזלות הדמעות ויבבה יוצאת "היא אמרה שהיא לא תברח ממני" הוא מתייפח "היא אמרה שאת סתם!". "תפסיק לעשות לי הצגות, אתה כזה קרציה אוף!" כאב מתמלא בזעם ואוחז בפתאומיות את ידה של שמחה, בלי לעצור את גופו,
"תביאי לי אותה או שאני אעקור לך את העניים, חתיכת זונה" והוא בועט לה מתחת לברך הימינית. איך הוא מכיר את נקודות התורפה שלה, זה תמיד מפתיע.
"שלי!" "שלי!" הם צועקים, לוקחים מהר את הגירים ומתחילים לצבוע כל אחד בצבעיו, קופצים ורצים במגעלים. מתחרים למלאות כמה שיותר מקום במהירות שיא. באמצע הפעילות הם נתקלים בנגיחת ראש אחד בשני, נופלים. "לך לעזאזל! זה המקום שלי!" שמחה צורחת,
"את תופסת לי הכול! לא פיירית לא פיירית!!" הוא משפשף את עניו.
שניהם מתעייפים לאט לאט, כל עצמותיי כבר קרועות כי אף אחד מהם לא מתחשב שאני עשויה מחומר שביר. "מי שרב מאוהב" אני לוחשת, וברגע קטן אני לא של אף אחד מהם.
הוא מצליח לעלות כנגד כוח המשיכה. בתנופה אחת, עושה את הבלתי אפשרי. הקרקע הגבוה מתרטבת, החול מתמלא במלחים, אבל האדמה לא שוקעת. הגל מרגיש את הפסגה, תחושת הניצחון הזו- מעט מגבולות הדמיון נמצא בו. עוד כשהיה בלב הים, רק רצה לעלות ליבשה, רק לקמצוץ השנייה הזו. בלי לדעת מה יש בחוץ, מה זה חשוב. נגד הפיסיקה, הוא מגיע אל מקומו החדש- ואחרי שנייה, חוזר. שנייה של סיפוק ואושר, וגם הוא לא תמיד מצליח.
יש גלים שהרוח לא מספיק חזקה בשבילם. יש גלים ענקיים שעולים על גלים קטנטנים. יש גלים שמגיעים יותר רחוק מאחרים. יש גלים שבכלל לא זוכים להתגלות ביבשה, אבל גם הם קיימים. יש גלים שיוצרים רק קצף.
אנחנו בערך כמו גלים. זורמים בחלל כחול גדול, מנסים להגיע אל פסגה, לחוש קצת מהבלתי-אפשרי. עולים ויורדים, עולים ויורדים בלי סדר מסוים. מרטיבים את כול האדמה שבאזור רק כדיי להגיע ולא יודעים לאן. אנחנו בערך כמו גלים, אבל ההבדל הוא שאנחנו יכולים לתאר את זה עם מילים.
אני קטסטרופלית. כול העולם סובל והאנושות קורסת בעניי. יש לי מחשבת שווא על כך שיש לי דלוזיה. אני בורחת מכלום. הדברים שמעיקים אותי לא אמורים להעיק עליי. כשאני שמחה אני מרגישה זיוף למרות שזה לא ממש. הכול מסובך לטעמי. אני מסתכלת על שאנשים בוכים כל יום. אני פרנואידית. אני מנתחת כל שטות. אני אוהבת להגיד שאני מאושרת ואופטימית. קל יותר לראות את הכוס הריקה. אני לא מסוגלת להרגע באמת. אני צינית. אני אפלה. אני מעורפלת. אני קנאית. אני פחדנית. אני מגדירה הכול.
זה לא תכנית טלוויזיה פה! החיים שקטים יותר, עוצמתיים יותר. מעכשיו לחיות, להציב מטרות חדשות, להבין את עצמי אחרת. מי אני בכלל? ומה אני מנסה להשיג בשלווההנפשית הזו? אני הצגה אחת גדולה, זה מה שאני. לא מאמינה בכלל במושג נפש, מה אני מחפשת שם? צריך: לכתוב סיפורים חדשים, נחמדים יותר. לחזור להתעניין בעולם, הוא טוב. לחזור להתעניין באנושות, בתקשורת, בהיכרות. זה טוב. לצייר, לנגן, לשיר, לכתוב, לצחוק, לגלוש, לצלם, לחלום, לטייל. כל החורף התלוננתי שאי אפשר לעשות דברים, ומה עכשיו? ומה מפחיד?
יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. לאחרונה נהפכתי לבן-אדם שמתעסק בדברים מאוד שוליים לצד דברים מאוד חשובים, וזה קצת מוזר להתעסק בשניהם במקביל בלי להחליט מי מהם יותר אני. הדברים השוליים הם כמו אם אני חלק מהמחשבות של אדם כאשר הוא מאונן או בכמה אני נמצאת כנושא שיחה בריכולים ועד כמה אני באמת אוהבת מישהו או שאני רק רוצה חבר ולמה חברה שלי תחשוב שאני מגעילה כי אני מדברת רק על עצמי תמיד או פתאום נעלמת ממנה כשאני רוצה לדבר עם מישהי אחרת. הדברים החשובים יותר שאני מגדירה את עצמי כאחת שמתעסקת בהן הם שורשי בעיות. כמו למשל למה אנשים אוכלים בשר ומתעלמים מדברים מסוימים או למה אנשים בורחים או מפחדים או מנסים להתאבד ומה יש מחוץ ליקום אם אין אלוהים ועד כמה אני באמת הולכת יום אחד להבין את העולם ולמה יש רוע או מלחמות ורצח ועד כמה אני מודעת לעצמי ואיך יש ינשופים שיכולים לשנות לעצמם את כל הצורה ומהו הרצון לאהבה ואמנות ומוסיקה. לפעמים אני תוהה אם אני מתעסקת בהמון תחומי עניין כדיי שאנשים יגידו עליי שאני אחת שמתעסקת בהמון תחומי עניין. אני חושבת שאוליי זה נכון אבל שגם אם זה נכון זה נכון רק חלקית, כי אם באמת לא הייתי אוהבת שום תחום עניין לא היה לי עד כדיי כך חשוב שאנשים יחשבו שאין לי תחומי עניין בגלל שהייתי סובלת כל היום מלעשות דברים שאינם מעניינים אותי, וזה לא המצב. אני נהנית רוב הזמן. אבל אז אני שואלת את עצמי עד כמה זה אמיתי, ואני לא בטוחה כי אני לא לגמרי יודעת איך זה להרגיש כשמשהו מזוייף אבל מרגיש אמיתי בגלל שכל מה שאני מרגישה באותו הרגע הוא שזה אמיתי ורק אחר-כך מגלה שזייפתי לעצמי.
יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. קראתי פעם ציטוט,
באתי לכתוב את הציטוט ההוא אבל שחכתי אותו, אז פתחתי את הספר והתחלתי לחפש את הציטוט, ולגמרי לא מצאתי אותו, ואז מצאתי את הציטוט השני שאהבתי בספר הזה:
".. לא למצות אחרי שעה. הבנתי שאין לי את זה. אני לא איש של סיפורים ארוכים, אתה מבין? אתה מבין אותי?" (זאב זילבר / רחוב אחר / עמוד 139)
אחרי שכתבתי אותו פה הבנתי שהוא לא כול-כך מרשים כשכותבים אותו לבד, אבל פעם כשקראתי את הספר הזה והגעתי לחלק הזה של הסיפור זה מאוד צרם לי. אני לא בן-אדם של סיפורים ארוכים, אתם מבינים? קשה לי להמשיך ולהתמיד, אני מתפזרת. אני מתפזרת ומאבדת על עצמי שליטה. כמו איזה תינוק עם צלחת אוכל שהוא לוקח ומפזר על כל הפרצוף שלו, ממלא אותו פסטה ורוטב עגבניות ותפוחי אדמה שהם מלאי שמן ופירורים של שניצל וזה נראה ממש מגעיל וגם מרגיש מגעיל למרות שבאותו הרגע לפני כמה שניות זה הרגיש ממש טוב ונכון לעשייה. בעצם קוראים לזה חרטה. אבל איך לכתוב סיפור ארוך קשור בחרטה?
בהחלט קשור, כי לסיפור ארוך יש התקדמות של שלבים. פרק אחר פרק, והכותב כבר יודע את הסוף ואת השתלשלות העניינים. כול פרק, כמו אבן דרך, מקדמת את הקורא שלב אחד קדימה למציאת הפתרון, הפואנטה. קשה לי קצת למצוא פואנטה, למצוא סיום טוב שישאיר את כולם מחייכים עם קצת דמעה או שתיקת הלם, בהרגשה שהם השלימו את הקריאה. אני לא בן-אדם כזה, של סיפורים ארוכים. אני אבנה סיפור ובתוכו אני אבכה רק על הבחירה הקטנה הזו של איך יקראו לפרק הבא, ומה יקרה אילולא לא יקראו לפרק הבא בשם אחר ואוליי זה לגמרי ישפיע על המוח של הקורא ואוליי גם על שלי ועדיף ללכת על הדרך הבטוחה לפעמים או אוליי להסתכן כי חיים רק פעם אחת. סיפורים קצרצרים, ורק אתם תבחרו אם יש להם סיום יפה או לא כי אני אשאיר אותם דוממים, כמעט ריקים. אתם תצאו וזה יסתיים כול כך מהר, כאילו מיצה את עצמו, אבל בעצם כלום לא נפתר. ואז אוליי תכעסו עליי, וזה בסדר, אתם יכולים לסגור את הספר עוד עכשיו, אני לא אדע, ואם אני אשאל תמיד תוכלו לשקר. זה בסדר כי גם אני משקרת. שקר זה מונח רחב, כי יש שקרים מכוונים ויש שקרים שלא שמים לב אליהם מרוב שהם מרגישים אמיתיים.
קשה לי להתרכז בנושא אחד. אני לא בטוחה מה באמת רציתי לכתוב בקטע הזה, אבל כל פעם ניסיתי לחזור לרצון ההוא. שיש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים, ואחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. כשהתחלתי לכתוב, החלטתי שזה הדבר הראשון שיהיה כתוב בספר שלי, אבל עכשיו זה סתם מרגיש מוזר כי איזה מין ספר זה ספר שאין לו סוף ברור בנתיים. אוליי ספר שאומר על עצמו 'איזה מין ספר אני'? אני אוהבת ספרים כאלו, אז גם אני אכתוב כזה, וזה הפרק הראשון.
(אחרי קריאה של מה שנכתב) אמרתי שאני מתעסקת בדברים שוליים יחד עם דברים רציניים כדיי להראות את הסיבה האמיתית של כתיבת הספר הזה, שהוא לחבר בין שני הדברים בצורה נחמדה. ורציתי להראות את הציטוט של זאב זילבר, שאומר שכמעט כול דבר שתחשוב או תכתוב עליו אנשים כבר עשו לפניך בעבר ואפילו יותר טוב, רציתי להראות את הציטוט המאכזב הזה כדיי להדגיש שלמרות שאני כותבת ואני כנראה מושפעת מאלף דברים ואני לא עצמי לגמרי אני בכול זאת היחידה שתכתוב את המילים האלו בדיוק בסדר הספציפי הזה, ואוליי מישהו כתב על משהו דומה או בצורה דומה, אבל לא בדיוק, ואוליי מישהו בעולם יסתכל על הסדר המדוייק הזה של המילים והשורות, ואוליי לו זה יסתדר. וגם אם לא, הנה אני כותבת וזה נראה בסדר.
יש בשפתיי מילים שאוכל להוציא לאוויר אך לא אדע את משמעותם. יש בכוחי לשלוט במצבי הבריאותי הקיים, ויש ביכולתי לפגוע בעצמי עד כדיי דם. יש מול עניי מסך בו אוכל לראות דברים גם לא לגילי, ויש בידיי את האפשרות לשנות חיי אדם רק בעזרת האותיות הכתובות.
יש באוזניי לכלוך צהבהב שמגן עליי בלי שידעתי, וכשאני חוסמת אותם עם המכשיר הגדול הן קצת עצובות. רוצות לשאוב את החלל, להתמלאות מהעולם הגדול, והנה אני כולאת אותן ונותנת להן להקשיב רק למחבוא המצומצם שלי. יש להן את האפשרות לשמוע למרחקים, ואני עוטפת אותם רק בי, רק אני! רק אני! אני! אני!
יש בי דברים שאינני מבינה בכלל, ויש דברים שאני עושה ולא יכולה לעצור בהם. אוליי זה בסדר לפעמים, כי מותר.
אני מרשה לי לפגוע בי. אני מרשה, כי מותר. יש בעניי עוד ניצוץ, גם כשאני לבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
