לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
מהר. הסתירי פרצופך לפני שתסתכלי במראה. מירחי את הכיסוי בלי להביט. בכל פעם שתסתכלי במראה, היי כבר נקייה. תשכחי את הלכלוכים שנמצאים על הפנים, בשלב מסויים כבר לא תבדילי בין הממרח לעורך. שקרי לעצמך לפני שהאמת תתפקח. היי טובה. היי רצונך. התאימי את בגדייך לסביבה, היבלעי באדמת חברייך. מעבר לכך, רחמי על עצמך. רחמי על כשאת מקבלת פריחה מזוויעה מכל המייק-אפ. הוא לא בריא לטווח ארוך. מה, את לא זוכרת שאת שמה אותו כל יום? מטומטמת, נשאבת לתוך אלפי משאבות מנפחות גלגלים מונעים מאוויר צח מזוקק בנפט מפעלי תכשירי ההסוואה. מסתובבת, נהיגה אוטומטית. מהלכים בנויים, העיקר היסתכלי במראה הקטנה ונקי את הדמעות. הדמעות מרטיבות הן את הכיסוי והן את הפצעים. תסיתי מבטך מעצמך ברגעים הנכונים. מהר. היסתתרי מהגשם בכל פעם מחדש, ואל תדעי מה טיבו. החטא שלך מתעצם ליציקת בטון קשיחה ועוד מעט גם ניתוח לא יהיה אפשרי. תשתקי ודיי אוליי, ואל תספרי את האמת המלאה. תרגישי נקייה. השתמשי בתוכנת עריכה. מירחי אמת בפיזור דק של מרגרינה או חמאה. הסתכלי על עורך מכוסה באסתטיקה עלובה. את עושה עבודה יפה.
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
אם זה לא מהסיבות הנכונות, התהפכת. הנה לך: הבלתי צפוי, הבלתי נמנע. מעגל מעט מיוחד יש לנו הפעם. לא אוהבת שפתיים עבות לא אוהבת בטן נפוכה לא אוהבת שיער ארוך לא אוהבת ניראות לא אוהבת אף אחד בעולם כולו. כל פעם זה מתחיל ונגמר בשנייה השנייה. זה צפוי, אך אוליי הפעם נמנע? אני לא אקספרסיבית, אבל אני רגישה.
כמעט בכוח הוא לוקח אותך. בלתי נמנע. כל גבר הוא קצת אנס, אבל זו מחשבה לא יפה. הכוונות הן טובות? אין טוב או רע, יש הגיון ויצר. את רוצה להכנע. את רוצה לפחד, להרתע, לבכות, לצעוק. שלוש פעמים היד מנסה להכנס, ואת מצליחה לעצור אותה. כולם יותר חזקים ממך. משהו פה עקום, משהו פה לא מתאים, אבל מאוד מתאים. אומרים שזה קובע הכל. את תוצר לא מוגמר. כולם תוצרים. ומה זה משנה המניעים כשהתוצאה אותה התוצאה. כולם יודעים שאת בעצם רוצה. כלבה מתנשאת הכי מטומטמת שפגשתי לכי על זה תדרסי תדרסי.
תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב!
פוחדת להכאיב, אז אוליי תשתקי כבר. תעלמי מהחיים שלי כבר. תסתלקי כבר. תפסיקי להיות. למה את מנסה לבכות? למה את בוכה?
מנסה לבטא את מה שנמצא בפנים ובפנים נראה שכל כך ריק בחוץ. בלי רציונל עכשיו, בלי חוקים ובלי הגיון. הדברים כפי שהם לעצמם. הזכרון מעומעם, או שזו הדחקה. הרבה נמצא על השולחן, ובעצם אוליי קצת. אני לא מתעלמת מהיצרים, והיצרים באים במפתיע. הדברים נראים אחרת ואותו דבר. יד מאחורי האוזן. יד על הירכיים. יד על הלחי. סתירה! אני לא כל-כך מבינה את מה שמתרחש, ואין זמן לעצור להבין. הכל ממשיך. נשטף באסלה! מצחיק, נהדר, מיוחד, מעניין. איפה הייתי רוצה להיות ממש ברגע זה?
דם על האצבע. לתלוש לך קצת עור. היינו כאן גם לפני שנה. אני מנסה להשוות, או לפחות להצליח להסתכל מכל הכיוונים באותו הרגע. הרבה בבאת אחת, והרבה מאוד כלום. למה כלום לא משנה? יש לי הרבה לאן, לא? מעט מכל צבע, מעט צחוק ומעט בכי, ומעט מעצמי. על מה את חושבת? הוא שואל, אני שואלת, כולם שואלים אותו דבר! אני מושפעת, אני פסיבית, הצבע שלי דוהה. הנוכחות נעלמת. מצטערת, ענבל, מצטערת, מצטערת מצטערת מצטערת.
אתה יוצא לעולם הרחב. אתה מביט והכול בו זהב. אתה יושב ולא עושה דבר. מלטף תלתלים זהובים, מביט במראה. הפרדסים יפים אך שוממים, יש שם רק פיליפינים. חלב מזיק לבריאות. אתה מסתכל סביב, הכל חרב? לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. על פי רוב אדם יוצא לרחוב והוא טרוד בענייניו. מתחשק לי לקרוע לו את העור. מתחשק לי לשאול אותו, "גם אתה רואה את הכול ריק?", מתחשק לי לדעת שהוא יגיד כן. כן גם אני לא רואה דבר. גם אני יכול להגיד לך את אבסורד החיים. כולנו מבינים. אתה לא רואה זהב. כן, הכל זהב. איזה ליל! תמיד קשה לזכור את החלומות בו, ואם תשאר ער תתעייף. איזה צל! מסתיר לך את כל האמת על החיים. הסתכל, בן-אדם, הסתכל לפחות על המעט. זה לא הכול, אך זה זהב.
פתחו את השערים! אתה רוצה הכול! הצדיקים בוא יבואו עכשיו, יספרו על מוסר או צדק. יגידו אי אפשר הכול. אוליי הם טועים. הנה הגיע תורך. תור הזהב. הנה המוסר פוסע עלייך, הנה המצפון, החטא. חלודה ארורה. לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. אין לנו תצפית אובייקטיבית. אתה אחד. רק אחד. טרוד בעניינך וכמובן שתהיה. מתחשק למות. להשתית דם, להוציא את השריר ממקומו. מתחשק לצרוח. לומר לך בצחוק רחב -
איך בכל פעם את מוצאת לך משרת חדש, נסיכתי? חושבת שהפעם הוא ישבור איתך את חוקי הארמון, יספר לך מעשייה חדשה. בארמון פה אמנם אין למשרתים תלבושת ספציפית, אבל העיקר שיש שבב מוחי אחיד שיסדר את השאר. משהו בך נשאר מאמין, למרות הכול. חוזרת על אותה השטות ושוב קצת מתאכזבת.
למה זה כול כך מפתיע שכולנו אנושיים, אני לא מבין. את עשוייה מאותו החומר שלנו, ובכול זאת מרגישה שונה, מיוחדת, יותר- כמה שטויות יש במוח שלך, כמעט כמו לכולנו. כגודל הצפייה כגודל האכזבה, את אומרת לרוב. ובכל זאת, מחפשת משרת שיהיה כל כך לא משרת שזה אבסורדי. אם את לא רוצה שיצחצח את נעלייך, מה את מצפה שיעשה? קצת מתסכל, אין ספק. כל פעם נסיכה חדשה וכל פעם אותם שטויות.
גיל כזה כבר אין מה לשקר, הם מתלחששים בינם ולבין עצמם. מה זה משנה, בסופו של דבר תדע. כל אחד מגלה את השתקפותו העגומה בשלב כזה או אחר, ואין סיבה לתת לדלוזיה שכזו להימשך. למען האמת, זה אפילו מסוכן לתת לזה להימשך. אמונה שכזו עלולה להשפיע על הילדה לטווח הרחוק, לפגוע בנתיב המובנה שלה, בנורמה אליה אמורה להגיע.
הם התחילו עם דברים קטנים, שוליים. סיפרו לה מאיפה המים באמבט מגיעים, ושדפי נייר טבעם בעצים. אלו דברים שקשה לעכל בקצב מהיר, אך נדמה שהיא הפנימה במיידיות. הסבירו לה שאין באמת עננים בשמיים כשמתקרבים אליהם, והסבירו מי מכינים לה את השמלות שלובשת כל בוקר וחטיפי האנרגיה שבולסת. במובן מסוים, ניתן לצפות שבידיעת דברים מסוג זה היא לא תרצה להמשיך לחיות ולהתקיים על אמת שכזו.
והיא אכלה את ספגטי הבולונז גם לאחר שגילתה כי מקורו פרות. איזה יופי, הם דנו כשהלכה לישון, היא מקבלת את הדברים בהחלט יפה. הם המשיכו וגילו לה שהעיתון בבוקר לא בדיוני, והסבירו לה מה זה סרט תיעודי. הם סיפרו לה על פוליטיקה, על אהבה נכזבת. מדיי פעם צצו לה דמעות מהעין, אבל לא משהו מיוחד. נהדר, הם חייכו.
על מקורם של בועות הסבון היה קשה מאוד להתחיל את השיחה. מקור האושר העיקרי שלה, עוד שקר קטן שחייבים לסלק. זה לא קסם, הם משלבים את רגליהם ומכווצים שפתיהם. הבועות מתקיימות כי לשכבת הנוזל יש מתח פנים אלסטי, ובתוך הבועות יש בסך הכול אוויר. וכשנעלמת הבועה, הם מנמיכים קולם ומשתדלים לא להביט בעיניה, כשנעלמת הבועה משמעותה שקרסה ומתה. האוויר מנפץ אותה, רוצח אותה. הוא זה שמחזיק אותה בחיים ונותן לה את הצבע והעיגול המושלם, אבל בסופו של דבר נותן לה למות בזמן שהוא נשאר להתקיים בנצחיותו.
הקסם הקטן שלה, קשת הצבעים שרקדה בקצב נשימתה. והיא, כילדה טובה, האמינה לכול מילה. אין קסמים, אין פלאים. כל דבר ומותו, הם הזכירו לה כל ערב לפני השינה, והיא בלעה הכול.
היא בלעה את כל הרוע לתוך גרונה העדין וגם כשגדלה לא נפגע נתיבה והיא למדה לספור מספרים גדולים, ואפילו לשכתב סיכומים בהיסטוריה. הם היו מרוצים מאוד, אך לא מאושרים. גם היא לא הייתה מאושרת, הריי אין דבר כזה בעולם המציאות.
היא לעולם לא ידעה על כוח כישופה, רק בלעה את ההסברים, גידלה את המרירות הנורמטיבית הזו. אפילו קנתה מכונית, ודבר לא שינתה אפילו שיכולותיה נתנו לה. וכששניים בכביש היו קצת פחות מרוכזים בעשייתם הרגילה, היא התנגשה בחבטה וכל איבריה נקרעו לרסיסי אבק פיות ובועות שהעיפו אותה עד שהתעוררה לצידי כל הקסם שהפריחה.
בהתחלה מרגישים את כל הרכיבים, אפילו אפשר לטעום. אחר-כך הכול יהפוך לעיסה אחת גדולה, ואי אפשר להצביע על שום דבר שיתאר אותה הכי טוב חוץ מהמילה עצמה. תנסו להפריד את הרכיבים, ופשוט לא תצליחו. בעייתי הקטע הזה. אני אישית מעדיף להשאר עם העוגה דיי נקייה מקישוטים, קישוטים מרגישים קצת מזוייפים, כי לקחת אותם מוכנים וזה רמאות. אבל אם אתם רוצים קחו ותשימו מה שאתם רוצים מעל. שימו כמה שכבות ציפוי שתרצו, אבל תזכרו טוב טוב בפנים שבפנים בעוגה ישאר בדיוק אותו החרא.
אמרנו שנחיה עם ילדים שחורים במדינות עולם שלישי, זוכרת? זה היה פעם, אבל החיוך העצום שלנו עדיין חרוט בעיני, אני מרגישה אותן כעץ מגולף, עם החריקה הזו וכול הפיסות שנחתכו זרוקות מסביבי. ועם עניים חרוטות קשה לראות, קשה לתאר את זה בלי להביא עוד דימוי. אמרנו גם שנעשה טיול בתאילנד, ושנחיה שנה בפריז, נגור במעונות של סטודנטים, נלמד איזה משהו לא חשוב, ונעבוד כדמות נסיכות בדיסנילנד. כל יום נתעורר בבוקר ונוכל ללכת לרכבות ההרים בלי שום תור ובלי כסף, ככה היום יפתח. ילדים קטנים יחייכו אלינו ויאהבו אותנו, ונהיה כול-כך יפות כמו מהאגדות.
זוכרת איך היינו בוכות, צועקות אחת על השנייה, כאילו משהו משנה? נלחמות על הדברים שאין דרך להלחם עליהם. היינו מבריזות מטקס רבין כדיי לדבר על רבין, שואלות שאלות על אמת או מוסר, דומעות מסרטים רגשניים. מפתיע כמה שזה הרגיש אמיתי, השטויות האלו.
עזרתי לך לתכנן איך להשתמט בבטחה מצה"ל, באמונה טיפשית שהרצונות של כל אחד חשובים יותר מהכול. אין לי מושג איפה את עכשיו, אבל אני בטוחה שאת לא במקום מצוין. אולי אוספת אוכל מהרחוב, אולי זונה של איזה בעל מכה, אולי חזרת בתשובה. אמרנו שנקים מפעל לייצור בגדי חורף יפיפיים שעשויים מבקבוקי פלסטיק, נגור במפעל ונחיה על שימורים. כמה התלהבתי ביום ההוא שחשבנו על זה, רשמנו את זה איפשהו שלא נשכח, לא? אני לא שחכתי, אבל לכי תדעי איפה הנייר.
בעלי עזב אותי היום. מצא אותי מזדיינת עם אחד העובדים שלי. הוא התרגז ובכה כאילו שאכפת לו, עשה את עצמו מופתע. נדמה שהכול כבר כתוב מראש, איזה מניאק סדיסט מעדיף לראות אותנו מרירים. אין לי מה להתלונן, אפילו אני מעדיפה שוקולד כזה.
יש לי עסק מצליח כמו שרציתי אבל לא בדיוק. אנחנו מפיקים אירועים ואפילו עם בועות סבון, אבל אני לא רואה אותם אף-פעם. אני מנהלת את העניין הכספי והניהול. יש הרבה עבודה במשרד. בעלי גם כן עובד, הוא מאוד נחמד. בעלי לשעבר. כשריק מבפנים ואין מה למלאות ממלאים עם הפיזיות. כשאני מזדיינת אני קצת פחות חושבת, כמו מדיטציה אבל לא בדיוק.
הצבא לא היה חוויתי כמו שציפיתי. צריך לעמוד בחובות שלך, לציית לחוקי החברה. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית עם חוקה, אי אפשר לעשות כל מה שרוצים. פעם אמרנו שנשנה משהו, שנצליח לעשות מעשים. היום אני מרגישה כול-כך קטנה. אפילו להזיק לעצמי כבר אין לי כוחות, אני דומם באותיות שקשה למצוא.
חשבנו שזול לטייל. אבל זה לא, ועכשיו כבר מאוחר מדיי. הכול עניין של כסף בעולם הזה, אפילו אם בשביל לצאת ממנו. צריך כסף כדיי לחיות בזול במקום שאוהבים. ועכשיו יש יותר מדיי מחוייביות כדיי לעזוב הכול, אני לא מעיזה אפילו להתאבד.
אוליי בכל זאת בואי נסע לפריז? הפנים שלך בטח מדהימות בשלמותם כמו תמיד, בובתיות במיוחד לדיסנילנד. אני אתחפש למיקי מאוס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
