אני מאוד אבל מאוד מאוד לא סגור על הרבה מאוד דברים. לא פעם אני חושב משהו אחד על דבר מסוים ואז חושב אחרת. לפעמים אני מפתיע את עצמי בכמה אני הפכפך. אני לא יודע למה לקשר את זה או מאיפה זה בא. אולי מחוסר יכול להתחבר דווקא למשהו אחד תמיד, אולי מכך שאני משתנה ככל אדם. אולי מזה שאני סתם אנושי וזה אני.
בשנים האחרונות הפסקתי להאשים את עצמי בהרבה דברים שביקרתי בעצמי וגם תכונה זאת נמצאת בין אותם דברים. עכשיו אני "שולף" אותה מהמגירה לבחינה מחדש. אני ממש מתלבט אם להיות אני הישן ולהמשיך כאילו כלום או לשים לזה סוף ולומר לעצמי די. זה מציק לי שאני רואה גשם וקור ומחליט שאני נגדם ושעתיים אחרי אני בעבדם כי בא לי על סתיו. אני לא מכיר את עצמי כאדם הפכפך וככזה שמשנה את דעתו לעיתים תכופות. לדברים כבדי ראש אני מקדיש מחשבה רבה ולרוב אני לא מתחרט עליהן. הדבר לא תקף לעניינים חשובים פחות.
אני מרגיש שאני צריך לשחרר ולהשתנות אבל אני גם מרגיש שאני מגשש במקומות הלא נכונים. אני מרגיש כמו צב שיוצא מהבית שלו אחרי לילה סוער של גשם.
היום הבנתי שאני מסוגל לקרוא אנשים בצורה טובה מאוד. סתם ישיבה באוטובוס והתבוננות באנשים מניבה הרבה תובנות. בעגה המקצועית קוראים לזה פרופיילינג, בעברית זה נקרא להדביק סטיגמות כתוצאה מרושם ראשוני. תמיד הייתי כזה בשקט בשקט, לרוב לא נתתי לזה דרור כי זה לא זה, זאת רק מחשבה. אבל גם הבנתי שרושם ראשוני הוא חלק חשוב במיון האנשים בראשי, לעיתים באופן בלתי מודע.
אני לא עושה עם זה יותר מידי לרוב, כי האדם הוא הוא ברגע שהוא מתחיל לפתוח את הפה ולדבר. ככה קרא לי לא פעם. חשבו עלי משהו והפכתי את הדעה של האנשים באופן שלא משתמע לשני פנים. אני מכיח לעצמי שלא כדאי להיצמד יותר מידי לרושם הראשוני, הוא יכול להיות רע לא פעם. זה רק כלי, אמיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
