הכיפור הזה היה הראשון שבו אני לא צמתי והייתי "כופר" שלם. אני ראיתי סרטים במחשב, אכלתי ושתיתי. אחי הצדיק הוא היחיד שצם בבית. אחותי ודודתי גערו בי על זה שאני לא צם. אני לא נשארתי חייב ואמרתי שאני לא מרגיש צורך לצום ואני לא מחובר לדת כבר שנים. הציקו לי הדברים שהן אמרו לי. אחי, לעומת זאת, צבט לי בלב פעמיים. בשתי הסיטואציות אחי נכנס לחדרי. פעם אחת שאני על המיטה, האוזניות, וכוס השתיה בשיא החום. השניה היא כשהייתי על המחשב בחדר אכלתי. כאב לי לראות את העיניים שלו. צבט לי שאני יודע שהייתי יכול לצום אבל לא צמתי. כאב לי שהוא אמר לי עוד לפני כיפור שלא מתאים לי הכפירה המלאה. כואב לי שהמודל לחיקוי שלי אצלו נשחק חזק.
אני השתדלתי לתת לו הכי הרבה מרחב ושיעביר את הצום בצורה הרגועה ביותר. הכי מאמץ בסידורים לפני כיפור וגם הכי הרבה מזגן ודברים שמסביב יאפשרו לו צום קל.
בצאת כיפור אני מרגיש לא שוויתרתי לעצמי אלא שאני הייתי צריך לצום בשבילו. אולי השנה הבאה.
לגיהינום, אני כבר מזמן השלמתי שאני אגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
