באזור ינואר סבתא נפטרה. היה מאוד קשה באוהל האבלים והאוירה במשפחה היתה קשה. את מרבית השבעה אני העברתי בעבודה פשוט כי לא יכלתי להתמודד עם ההרגשה הנוראה, הדמעות הרבות והכאב. אני הייתי יוצא הרבה לפני שכל הילדים שישבו שבעה היו קמים והייתי הולך לעבודה. הייתי חוזר בערב לעזור באוהל אחרי הארוחה האחרונה והייתי חוזר הביתה.
באוהל האבלים היתה מישהי שממש נדלקתי עליה. לפתע כל הכאב על סבתא נשכח, רק לאותם הרגעים שהסתכלתי לה בעיניים. היא היתה אחיינית של בן זוגה של דודתי. העיניים האלה, הגדולות האלה, הדהימנה אותי. כשימי השבעה נגמרו אני רציתי לצאת איתה והבנתי שהיא לא בעניין. בארוחה אתמול בערב היא גם היתה והפעם אחרי יותר מחצי שנה שלא יצא לי לראות אותה. העיניים עדיין הדהימו אותי אבל כבר ירד לי. כבר לא הייתי אותו אם שרצה אותה כל כך כמו אז. אני הייתי שבר כלי אז, אני חיפשתי בנרות איפה לשים ראש בתקוה שכמו בסרטים זה יהיה איתה, גם אם בסרט קצר מאוד שאכלתי בראש. אני שונא להיכנס למוד הזה. אז את ארוחת החג אני העברתי ברגוע, בזורם כי זה המגרש הביתי שלי והיא היתה אורחת. אני זרקתי מידי פעם מבט והצטלבנו אבל האש כבר מזמן מתה. ארוחת החג, בכלל, נחשבה בעיני להצלחה, אחרי שעבדתי כל היום אני גם הספקתי לשים את הראש לשעה וחצי לפני, מה שאומר שהייתי חד באוכל. נהנתי מאוד.
עכשיו חול המועד, ויש כמה תוכניות לחג הזה. ריטה, ירושלים, אולי מתיסיהו(אין לי עם מי ללכת), חברה ותיקה וסתם משפחה בערמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
