אחרי יום עבודה ארוך אני חזרתי הביתה לעזור לתלות את הברזנטים לקראת האזכרה למותה של סבתא. אני נזכרתי שתמיד אנחנו מקימים את הברזנט וסוגרים את החניה בחגים. אני יכול לחשוב על פעמים מעטות שהפעולה בוצעה בשביל זמן של אבל, אם זה לשבעה על מותה ואם זה לאזכרה למותו של סבא שנפטר יותר מעשור לפניה. אני חושב שהזמן עושה את שלו למקרים כאלה. במרחק של כמעט שנה אני מרגיש שעברתי יותר ממה שעברתי באמת. אני מרגיש שמותה אירע מזמן והוא לא, אני עוד זוכר את היום.
ברביעי המשפחה תתכנס בעצמה ליום אבל פרטי. צפויים להיות מאה אנשים. בשבעה אני ראיתי אנשים עשנים וזורקים את הבדלים ברצפה, כל זה כשאני מסתכל ולוחש להם להרים את זה לפח. גועל נפש. אני צריך לומר לאבי שאם אני אתקל באחד כזה אני אומר לא לעוף לקיבינימט. לא מגיע לה זיכרון כזה מאנשים שבאים ׳למסעדה׳. אני מקפיד שלא לקלל אבל כשאני עצבני אני משחרר את חרצובות לשוני. אני רוצה לחשוב שלא יהיה מקרה שיבחן את סבלנותי. אני רוצה לחשוב שיום הזיכרון המשפחתי יעבור כמו שהוא אמור לעבור.
׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענך המה ינחמני.׳
בבלוג זה
בכל הבלוגים
