גאות ושפל

אני די אוהב את הבית, אני לא אשקר, אני קשור אליו. עצם המחשבה שלא יהיה לי בסיס לחזור אליו מטרידה אותי. במקביל אני מבין שיותר מידי בית זה כבר לא מה שהתרגלתי אליו כשהייתי צעיר יותר. אני מתחיל להרגיש שזה טוב שיצאתי ממנו, שגידלתי את עצמי לעצמי. אתמול חזרתי לריצה אחרי ששבועיים של הפסקה. שבוע בגלל הסיור ושבו פשוט כי לא היה בא לי לרוץ. 3 ק״מ, זמן לא סביר של 16 דקות 40 שניות. זו נסיגה מ-4 ק״מ ב- 20 דקות וחצי. תקופת מבחנים קרבה ואיתה התשוקה לחזור לספורט. הוא הבריחה שלי מהלמידה אינטנסיבית.

השבוע אני קיבלתי שיעור רציני לחיים. מישהי שלתקופה ארוכה היתה האדם הקרוב ביותר אלי לימדה אותי שאכזבה יכולה להגיע גם מהאדם הכי קרוב אליך. אני למדתי שגם האדם הכי קרוב יכול לגרום לכאב גדול. אני מרגיש מתוסכל, מנוצל ופגוע. אני שואל את עצמי איפה אני הייתי ויותר מזה, למה לא התעוררתי. מצד שני, אני לא מהרהר בזה יותר מידי כי אני מבין שרק ממרחק הזמן אתה מבין דברים מסוימים.

״אני יודעת שהיתה תחליף לחבר בשבילי...״ 

את השבת קיבלתי עם ידיעה משמחת. המחבל מהפאב בדיזינגוף קיבל כרטיס לכיוון אחד לפגישה עם היושב במרומים. פחות אחד שמקבל תואר מהאוניברסיטה של הכלא הישראלי, פחות אחד שיוצא מנצח עם תמונות בביתו, פחות אחד שיוצא מהכלא וחוזר לטרור בלופ אינסופי. אני מקווה שמי שעזר לו(בן אדם לא שורד לבד שבוע) יקבל את מלוא חומרת הדין. יש לטפל ביד קשה במפגעים ואת הסייענים. עם השנים אני הפכתי לאוהד של מערכת הביטחון כי אני מבין שזו הדרך היחידה שלנו להיות פה ולהמשיך להיות פה. 

״ועל חרבך תחיה״