גאות ושפל

פסקול:

אחי הפתיע אותי היום. הוא רבי ׳נוח׳ שאמור להיות חזק באמונה. הוא לא הולך לבית כנסת או מניח תפילין אך יש לו תקופות ארוכות שהוא מסתובב עם כיפה על הראש. שבתי היום למרכז ורציתי להדליק חנוכיה בבית. בהתחלה הוא לא היה בעניין אך לאחר מכן נענה והסכים לענות אמן פעמיים. כשאמרתי לו שהקפדתי להדליק גם במהלך השבוע הוא הופתע. אמרתי לו שאין מצב שלא כי זה משהו לנפש וזה מנהג שהולך בבית מגיל אפס. ממנו הבנתי שזה לא מובן מאליו. אני, האח הכי כופר מבין שלושתינו, זה שמאמין שבאמת באנו מאב משותף לנו ולקופים, זה שמאמין בכך שהחיים התחילו לפני 3.7 מיליארד שנה ולא 6000 שנה. במהלך השבוע הדלקתי לילה אחד חנוכיה עם חברים והם הופתעו מהריכוז שלי, מכך שאני מאוד חדור מוטיבציה לברך. התנקתי מהם ופשוט ירקתי את מילות הברכה. אני לא יודע למה זה טבוע בי כך, אבל זה שם. אני לא אדם דתי וחושב את עצמי כחילוני גמור שאוכל בשר-חלב יחד. עם זאת, יש דברים שקושרים אותי למקורות שלי, מקורות שאני רוצה להנחיל לילדים שיהיו לי, שיקבלו ערכים שאני גדלתי עליהם. טבעי לחשוב שהערכים שקיבלתי הם ערכים טובים, ברובם. 

אנחנו לא זוג ואת חייבת לזכור את זה. אני לא אהוב שלך ואת לא שלי. אני דואג לך ואת חשובה לי הכי בעולם, אבל אל תצפי שרק את תהיי בראש מענייני כל השבוע. אני שוכח וזה אנושי. יש לי דאגות אחרות על הראש וגם אני נוטה לסטות לדאגות אחרות, לא מתוכננות, כמו הפוסט הקודם. את מכירה את האופי שלי ויודעת מי אני. אני מרחף לא בכוונה, לא יכול להסתדר עם שני דברים במקביל עד רמה של גיחוך ולא יודע איך אני שורד בעולם.

עם ש׳, יו׳, ורי׳- עם כולן זה קרה לי ואני גרוע. אני לא יודע לשמור על קשר טוב, זה רע לי. אז נסי להיות היוזמת מתוך השלמה עם כך שיש דברים בי שלא משתנים, לא משנה כמה אני מנסה לשנות אותם.