גאות ושפל

פסקול:

היה סופ״ש עמוס. אני לא הספקתי את שרציתי אבל סיימתי תרגיל ממש ארוך. סביר להניח שיש בו שגיאות אך לא נראה לי שאתקנם, הקדשתי לו יותר מידי כוחות. מחר בבוקר התעוררות מוקדמת להמשך תרגילים, בצהרים שיעורים ולאחר מכן למידה עם חבר. ההרגשה הכבדה של יום הזיכרון לא פוסחת עלי ואני מרגיש אותה כבר משישי. אנחנו מדינה קטנה, חללים, לצערי, לא חסר. תמיד בתקופה זו אני נזכר במג״ד מבה״ד 1 שהביא לי השראה רבה. זה היה בערב לזכר חללים ממבצע עליו פיקד והוא הביא את בני משפחת הנופלים. בסופו אחת האימהות בכתה והוא אמר שזו דרכינו היחידה, שלצערו אנו חיים על חרבינו והדבר אומר שנמשיך לראות אימהות בוכות על ילדיהן. כשאמר זאת האמא התייפחה יותר ולא נותר זוג עיניים יבש אחד באולם. הסצנה הזו חקוקה בראשי גם במרחק הזמן, זה היה נוראי ונכון באותו הזמן.