היום אצל אמא היתה לנו שיחה משפחתית. אני ראיתי את מה שאני כבר יודע קורה בלייב. אחי הצריך עזרה, האמא המלטפת, אחותי הגורעת ורק אני מסתכל מהצד וחושב על מה נהיינו. איך קורא שבבית כזה גדלים שלושה כיוונים שונים ולאן החיים מובילים אותנו. חינוך אחד שלושה אנשים טובים.
אני אוהב את אחי וכואב את כאבו יותר משנדמה. אני מנסה למנוע ממנו לעשות טעויות נוספות וזה לא מצליח. אנחנו רואים מה הוא גדל להיות וזה כואב לנו, לכולנו. האשמה כבר לא משחקת פה תפקיד. היא תקועה עמוק בעבר. התקווה היא הכלי שלי להתמודדות עם מצבים שאני יודע שאין לי בהם שליטה או שאני לא יכול לשנות את עתידם.
אני אוהב אותו.
הרכב שלי בעל אישיות מגוונת. כשהוא מחליט להתעצבן הוא נוהם וכשאני מכבה אותו הוא מדליק את הרדיו כאות מחאה. זה מצחיק אותי להתרחק ממנו כמה צעדים ולשמוע את הרדיו.
אני מקווה שילך לי חלק שם.