גאות ושפל

פסקול:

הידיים האלו:

פעם הן החזיקו בדידים, כלים שונים-מכסחת דשא, חרמש, טוריה, מעדר, מקדחה, פטיש ומזמרה. כשהתבגרתי קצת יותר הן החזיקו נשק, משקלים, מפות ניווט. לאחר מכן היו גם שדי נשים, הן חפנו, מוללו ולשו אותם. בהמשך הן אף חדרו אליהן. כשהגעתי לאקדמיה הן החזיקו דברים עדינים יותר וקשיחים יותר במקביל- ברנטון לצד פטיש, חומצה לצד גושי אבן. עכשיו אני מסתכל עליהן ותוהה מה השתנה. הן הפכו למחוספסות מעט, חזקות יותר, ללא ספק, וגדולות. 

מצד שני, יש דבר אחד שהן לא הפסיקו להחזיק- אותך. אם זו כמעט נפילה בגינה או מסאז׳ אגרסיבי שאתה דרשת. בעבר הדרישה היתה לחוזק מתגבר והיום להחלשתו, לעדינות.

הן ראו גם פצעים, פיצוצים, חתכים, שלפוחיות, עור קשה כמו אבן בנקודות בהן היה עומס רב מידי כי אני רציתי יותר, כי הייתי כילד העיוור לכאב. הצלקות הן העדויות לכך. אני רוצה לחשוב שהתקדמתי משם, אני רוצה לחשוב שעור הקשה מגיע בצורה מתונה יותר, מחושבת יותר. 

פסקול:

ואז היא הגיעה. כל כך אינטואיטיבית, כל כך טבעי, כל כך מרענן.

פסקול:

אתה כל כך מטומטם, הרבה-מלא מטומטם. יש עמדה מיוחדת בשבילך ובשביל הטימטום שלך. מצד שני, שום דבר לא לוחץ, הכל יגיע, אתם עושים את הרוח והצלילים הנכונים. תזרום.