גאות ושפל

אני רע בלשמור על קשר עם חברים קרובים. אני עושה את זה בתת מודע עד שעוברים עידנים ואז אני חושב לעצמי 'הרבה זמן לא ראיתי את x'. אני טוב בלהיכנס למסגרת ולשקוע בה תקופה מסוימת ולהיות חלק מהנוף. אני טוב בלהיות הכי טוב באותה מסגרת אבל לשמור על קשר מכל אחת ממסגרות העבר זה משהו שנדמה שהוא ממני והלאה.

היום ישבתי עם חבר אחרי שקרוב לחודש לא התראנו. הרבה עבר עלי בזמן הזה וסיפרתי לו על מישהי שיש לי קראש עליה. אני מפחד שמישהו זכה בלב שלה לפני. אני מפחד שמישהו אחר זכה בעיניים האלה מאחורי משקפי הספרנית. דבר ראשון שאני עושה מחר זה להשיג קצת זמן שם, אם אפשר.

באזור ינואר סבתא נפטרה. היה מאוד קשה באוהל האבלים והאוירה במשפחה היתה קשה. את מרבית השבעה אני העברתי בעבודה פשוט כי לא יכלתי להתמודד עם ההרגשה הנוראה, הדמעות הרבות והכאב. אני הייתי יוצא הרבה לפני שכל הילדים שישבו שבעה היו קמים והייתי הולך לעבודה. הייתי חוזר בערב לעזור באוהל אחרי הארוחה האחרונה והייתי חוזר הביתה. 

באוהל האבלים היתה מישהי שממש נדלקתי עליה. לפתע כל הכאב על סבתא נשכח, רק לאותם הרגעים שהסתכלתי לה בעיניים. היא היתה אחיינית של בן זוגה של דודתי. העיניים האלה, הגדולות האלה, הדהימנה אותי. כשימי השבעה נגמרו אני רציתי לצאת איתה והבנתי שהיא לא בעניין. בארוחה אתמול בערב היא גם היתה והפעם אחרי יותר מחצי שנה שלא יצא לי לראות אותה. העיניים עדיין הדהימו אותי אבל כבר ירד לי. כבר לא הייתי אותו אם שרצה אותה כל כך כמו אז. אני הייתי שבר כלי אז, אני חיפשתי בנרות איפה לשים ראש בתקוה שכמו בסרטים זה יהיה איתה, גם אם בסרט קצר מאוד שאכלתי בראש. אני שונא להיכנס למוד הזה. אז את ארוחת החג אני העברתי ברגוע, בזורם כי זה המגרש הביתי שלי והיא היתה אורחת. אני זרקתי מידי פעם מבט והצטלבנו אבל האש כבר מזמן מתה. ארוחת החג, בכלל, נחשבה בעיני להצלחה, אחרי שעבדתי כל היום אני גם הספקתי לשים את הראש לשעה וחצי לפני, מה שאומר שהייתי חד באוכל. נהנתי מאוד. 

עכשיו חול המועד, ויש כמה תוכניות לחג הזה. ריטה, ירושלים, אולי מתיסיהו(אין לי עם מי ללכת), חברה ותיקה וסתם משפחה בערמות.

הכיפור הזה היה הראשון שבו אני לא צמתי והייתי "כופר" שלם. אני ראיתי סרטים במחשב, אכלתי ושתיתי. אחי הצדיק הוא היחיד שצם בבית. אחותי ודודתי גערו בי על זה שאני לא צם. אני לא נשארתי חייב ואמרתי שאני לא מרגיש צורך לצום ואני לא מחובר לדת כבר שנים. הציקו לי הדברים שהן אמרו לי. אחי, לעומת זאת, צבט לי בלב פעמיים. בשתי הסיטואציות אחי נכנס לחדרי. פעם אחת שאני על המיטה, האוזניות, וכוס השתיה בשיא החום. השניה היא כשהייתי על המחשב בחדר אכלתי. כאב לי לראות את העיניים שלו. צבט לי שאני יודע שהייתי יכול לצום אבל לא צמתי. כאב לי שהוא אמר לי עוד לפני כיפור שלא מתאים לי הכפירה המלאה. כואב לי שהמודל לחיקוי שלי אצלו נשחק חזק. 

אני השתדלתי לתת לו הכי הרבה מרחב ושיעביר את הצום בצורה הרגועה ביותר. הכי מאמץ בסידורים לפני כיפור וגם הכי הרבה מזגן ודברים שמסביב יאפשרו לו צום קל. 

בצאת כיפור אני מרגיש לא שוויתרתי לעצמי אלא שאני הייתי צריך לצום בשבילו. אולי השנה הבאה.

לגיהינום, אני כבר מזמן השלמתי שאני אגיע.