סיפורים בהמשכים :)

ביום שישי, חזרתי מביה"ס לבד, נלחמת ברוח החזקה שנשבה כנגדי. מאי שוב הפקירה אותי לבד ותפסה טרמפים מאחורי החניון. היא יודעת שאני לא תופסת טרמפים. נאבקתי בעלייה המפרכת, עוקפת שלוליות וילדים עם אופניים. הגעתי לביתי, שבאופן לא כל כך מפתיע היה ריק. ילקוט בית-הספר נזרק בכבדות על הרצפה, בעוד שאני עצמי נזרקתי על המיטה שבחדרי.

צלצול הנייד העיר אותי. העפתי מבט אל שעון הקיר. 22:24. אם זאת מאי...

"הלו?" קולי היא צרוד ולא מוכר.

"יערה? היי מה קורה?". מאי. לעזאזל.

"בסדר."

"הערתי אותך?"

"כן." אני כל כך כועסת עלייך!

"אה סורי. טוב, תקשיבי, את באה למסיבה של דור?"

"מאיפה אני אמורה לדעת שלדור יש מסיבה?"

"אוקיי, אז את יודעת עכשיו. אז את באה איתי? אני צריכה שמישהי תשגיח עליי, אני רוצה לשתות." נצלנית.

"לא יודעת, הוא לא הזמין אותי ואני אתפדח אם יהיו רק ילדים מי"א. מי באה?"

"כולם באים, אפילו כאלה שלא הזמינו. נו בבקשה תבואי! אני צריכה אותך." כל כך נצלנית.

"לא נראה לי, אני לא במצב רוח לצאת מהבית עכשיו." אני לא במצב רוח אלייך. כל הזמן.

צחקוקים נשמעו מעבר לקו. "טוב, אבל תשימי לב שאני מזמינה אותך למסיבות כל הזמן ואת זאת שלא רוצה לצאת! אל תתפלאי אחרי זה שאת לא מכירה אף אחד מהתיכוניסטים."

כלבה!

בשלב הזה כבר האדמתי מכעס. "טוב, את מזמינה אותי למסיבות רק כשאת רוצה להשתכר וצריכה שמישהו ישגיח עלייך!"

שוב צחקוקים.

"אוריה אצלך, נכון?"

"כן. טוב ביי!"

ניתקתי וזרקתי את הטלפון על ידי. בחיי שאני לא מבינה למה אני עוד חברה שלה. במשך כמה רגעים רק שכבתי על המיטה וניסיתי להירגע. אם רק הייתי יכולה להרשות לעצמי לריב איתה. גם ככה יש לי מעט מאוד חברים.

אחרי כמה נשימות ארוכות, הרגעתי את עצמי והלכתי למטבח. ידעתי שמאי או אוריה תתקשרנה שוב, אז ניתקתי את כל הטלפונים בבית. בדיוק כשתכננתי להוציא את הסוללה מהנייד, הוא צלצל.

כבר הכנתי את עצמי נפשית לצעקות על מי שזה לא יהיה, אך המספר היה מספר לא מוכר. הקשתי 'מענה'.

"יערה?" קול גברי נשמע מעבר לקו.

שתקתי לכמה שניות, מנסה לזהות את הקול. "כן...מי זה?" החזקתי את הנייד בין אוזני וכתפי, פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק מים.

"זה דניאל. אני מפריע לך?"

לזה לא ציפיתי. הבקבוק, שכבר הספקתי לפתוח, נשמט מידי ונפל על הרצפה, מתגלגל ומשאיר שלוליות מים קרירים על כל הרצפה.

"אה היי! לא, אתה לא מפריע..." מלמלתי בעודי מנסה לנגב את הרצפה.

"מה נשמע?" הוא שואל. אפשר לשמוע על קולו כי הוא מחייך.

"אה...הכל בסדר."

"יש לך תוכניות להיום?" הוא שאל.

האמת, לא רציתי שיחשוב שחיי החברה שלי עלובים עד כדי כך, אם כמה שהם באמת עלובים בכזו מידה. אבל מה עוד הייתי יכולה לומר? באמת לא היו לי תוכניות לאותו ערב....

נאנחתי עמוקות בליבי. "האמת שלא ממש...למה?"

"חבר שלי יכול להכניס אותי למועדון חדש שפתחו בעיר, יש מצב שתבואי? שמעתי שהוא ממש טוב."

עכשיו תעקבו, כי אני מזמן אבדתי.

האם ממש ברגע זה, חייל בן 20 הזמין אותי, נערה בת 15, למועדון שסביר להניח שמסתובבים בו בני 20, שסביר להניח שמגישים בו אלכוהול, מעשנים ועושים עוד כל כך הרבה דברים שאני כל כך לא סובלת, וסירבתי להם לפני 5 דקות?

כן. כן?

"נשמע מגניב. אני בפנים."