סיפורים בהמשכים :)

נכנסנו למועדון רועש ואורות בשלל צבעים סנוורו את עיניי. המוזיקה החזקה פעמה באוזניי, וצעירים בשנות העשרים דחפו והביטו בי בזלזול. הרגשתי כל כך לא שייכת....למה לא חשבתי על זה עד הסוף? אין לי מה לעשות פה בכלל. רציתי ללכת הביתה כבר בדקה הראשונה שעמדנו שם.

דניאל החזיק בידי בחוזקה וסימן לי לבוא אחריו. פילסנו לנו דרך בין כל הרוקדים, והגענו לעמדת הדי.ג'יי. דניאל החליף כמה מילים עם בחור גבוה ושחום. הם צחקו והוא משך אותי בחזרה לדרך ממנה הגענו.

יצאנו החוצה והוא החל ללכת אל החניה. הלכתי אחריו, משלבת את ידיי מהקור.

"לאן הולכים? הרגע הגענו."

הוא עצר ופנה אליי.

"ראיתי שלא נוח לך פה. נלך למקום אחר. זה בסדר." הוא הביט עמוק לתוך עיניי כשאמר זאת. הייתי מהופנטת. הוא הולך לנשק אותי?

אבל הוא המשיך ללכת וניגש אל הרכב. רצתי אחריו בניסיון להדביק אותו. פתחתי את הדלת והתיישבתי במושב שעל יד הנהג. דניאל טרק את הדלת והסתובב אליי. "אפשר פשוט ללכת לשבת איפשהו. מעוניינת?" שאל.

"אתה באמת לא חייב לעשות את זה."

"אני רוצה." הוא חייך.

חייכתי בחזרה. "אוקיי."

כשחזרתי הביתה, נעמדתי מול המראה. מה לא בסדר בי? למה הוא לא רוצה אותי? נאנחתי קלות וחייכתי. מאז ומתמיד שנאתי את החיוך שלי. הוא נראה כל כך מאולץ, כאילו אני מכריחה את עצמי לצחוק! נאנחתי שוב ועליתי בכבדות לחדרי. בדרך הצצתי לחדר של הוריי. כרגיל, לא היה שם אף אחד. לא מפתיע. כיביתי את האור במסדרון ונשכבתי על הספה. הראייה שלי היטשטשה, ודמעה יחידה זלגה במורד לחיי. ניגבתי אותה מהר וכעסתי על עצמי. מאילו שטויות אני בוכה? אלוהים, אני חייבת להפסיק להשלות את עצמי. עקבתי במבטי אחר תנועת מאוורר התקרה. מעניין מה קורה אם הוא נופל.

בימים הבאים החלטתי שאני מוחקת את דניאל לחלוטין, ומפסיקה להשלות את עצמי. ומתאמנת על החיוך שלי. דווקא החלק השני הלך מעולה. אימון על החיוך נכנס לסדר היום! לא שחשבתי שהוא השתפר. ולמרות שזה היה קצת קשה בהתחלה, הצלחתי לא לחשוב על דניאל. בכלל. הרי זה לא שאהבתי אותו, פשוט חיבבתי אותו מאוד. קשה לשכוח דברים כאלה. אבל למדתי להעסיק את עצמי בעניינים אחרים. התנדבתי לפעילויות בבית הספר (עם כמה שזה נשמע עצוב), ואפילו השגתי עבודת בייביסיטר קבועה, בכל יום חמישי אחרי הלימודים. אלו היו שתי בנות תאומות בגילאי 9, חמודות ממש. ובאמת הצלחתי לשכוח ממנו, כמעט לגמרי. מדי פעם הוא היה מתגנב למחשבות שלי, והייתי נודדת לארץ 'מה היה קורה אילו'. אבל מהר מאוד מצאתי את השביל חזרה.