סיפורים בהמשכים :)

קימטתי את המבחן בהיסטוריה ודחפתי אותו עמוק לתוך התיק. שמתי את האוזניות באוזניי והתחלתי ללכת בחזרה הביתה. קיוויתי שאמא שלי לא בבית. אני שונאת לאכזב אנשים, והנכשל בהיסטוריה לא בדיוק לטובתי הפעם, או אי פעם. זו פשוט הרגשה שאני שונאת, כשאתה מגלה חולשה במשהו, כשבעצם מצפים ממך לכל כך הרבה, וכל כך קשה לעמוד בציפיות הללו.

טוב, זה כנראה לא היה היום שלי, כי אמא שלי ועוד איך הייתה בבית. ולא רק זה, בשנייה שפתחתי את הדלת זה נפל עליי. "נו, אז כמה קיבלת במבחן?"  היא שאלה עם חיוך כל כך גדול, שחששתי שהעור שלה עלול להקרע או משהו. "בדיוק דיברתי עם דורית. ליהי קיבלה 96, איזו ילדה נהדרת. אז כמה את קיבלת?".

אוקיי, קחי נשימה עמוקה. את לא יכולה להתחמק מהציון הזה לתמיד. חוץ מזה, זה בסדר מפעם לפעם לא לקבל מעל 90, נכון?

"שלושים ושמונה."

קשה להאמין איזה הבדל שתי מילים יכולים לעשות. החיוך של אמא מיד נפל, ונראה כאילו נכתב לה על המצח בטוש שחור, עבה ולא מחיק 'אכזבה'. "הה." היא פלטה. לא יכולתי לסבול את זה יותר. עליתי לחדר שלי וסגרתי לאט את הדלת. הפעלתי קצת מוזיקה כדי שלא תשמע אותי בוכה. זה היה בכי שקט, רק דמעות וקצת משיכות באף. וחשבתי על זה, והבנתי שכל כך הרבה זמן לא בכיתי. ואני בכזו תקופה לחוצה, שהכל פשוט הצטבר בתוכי ועכשו אני חייבת להוציא את הכל. כי האמת? לא ממש אכפת לי כמה קיבלתי בהיסטוריה. אכפת לי כי לאחרים אכפת. כי אני לא רוצה לאכזב אותם. ונהייתי כל כך אובססיביות לגבי שלמות, שאני מתפרקת. וברגע שחשבתי על כל זה, הבכי התגבר, וכבר התחלתי לייבב, ולקנח את האף בשרוול החולצה. והגברתי את המוזיקה וכבר לא היה לי אכפת מכלום. ובכיתי עוד יותר חזק. וברגע אחד כל הדברים שהעיקו עליי למשך כל כך הרבה זמן יצאו החוצה, כל הלחץ והחשש ממה שמצפים ממני. כל כך ניסיתי לרצות אנשים אחרים, שהתעלמתי לגמרי ממה שאני רוצה. זה באמת כל כך חשוב לי לשמור על ממוצע לימודי מעל 90? לא. וזה כל כך חשוב לי להיות כל כך נחמדה לאחרים, עד למצב שבו אני מסתירה את מה שאני באמת חושבת עליהם, והופכת להיות צבועה? לא. אבל ככה חינכו אותי. ואני לא מכירה שום דרך אחרת, אבל אני יותר מדי פוחדת בכדי לנסות אחת חדשה.

וברגע הכי קשה, כשהתפרקתי לגמרי, והרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לכלום, ורציתי רק להתנתק מהמציאות הזו, אפילו רק ל24 שעות, וזה יספיק לי לתקופה כל כך ארוכה....ובדיוק באותו רגע הטלפון צלצל. וכל מה שרצית זה לתת לו להמשיך לצלצל. ושיצלצל, ואני לא אענה, כי עכשיו זה הזמן שלי. אבל עניתי, בדיוק בגלל כל הסיבות האלה שכבר צינתי.

זה היה דניאל. והוא הבין שבכיתי, והוא רק אמר שהוא כבר בא ושלא אלך לשום מקום.

ותוך 12 דקות ו34 שניות, הוא כבר התייצב בחדר שלי, בדיוק כמו שהוא הבטיח.