סיפורים בהמשכים :)

מיום ליום השיגרה רק האפירה יותר. בבית הספר התחלתי להתחצף, נכשלתי במבחנים והברזתי משיעורים. פשוט לא היה לי כוח להתמודד עם שום דבר - כל יום עבר בדיוק אותו הדבר ואני השתגעתי. פתאום נהייתי הנושא של השכבה - כולם רק דיברו על איך שהתדרדרתי, קראו לי נגררת, אמרו שאני סתם עושה הצגות. כמובן,  הם לא אמרו דברים אלו בפניי, אבל יכולתי לשמוע אותם. התחלתי להסתובב במגרש האתלטיקה. הוא נמצא מאחורי בית הספר, ואין שם אף פעם שום מורה. כל המעשנים תמיד ישבו שם, מבריזים מהשיעורים בשביל עוד שאכטה של סיגריה. אז ניסיתי. ולא סבלתי את הטעם, אבל רציתי לעשות את כל הדברים שתמיד אמרתי לעצמי שלעולם לא אעשה. ויצאתי בימי שישי, ושתיתי עד שכרון. ההורים שלי בכל מקרה לא שמו לב לשינוי האדיר שהתחולל בי. הם כמעט אף פעם לא היו בבית, והתעניינו בי רק מתוך נימוס. היה בינינו תמיד ריחוק מסויים. ולא היה אף אחד שיעצור אותי.

המצב הזה התחיל להיות השיגרה החדשה שלי. לא סבלתי את עצמי ואת מי שנהייתי, איך שהשתניתי, ומעולם לא הבנתי למה עשיתי את זה. אבל זה מה שקרה, ואי אפשר לשנות זאת. עד שיום אחד החלטתי שאני עוזבת הכל.

כשאתם שומעים את המשפט הזה, אתם בטח מדמיינים אותי זורקת כמה בגדים ושטרות לתיק גב גדול, ויוצאת בלי כוונה לחזור. טוב, זה לא היה ממש ככה. כנראה שהאני הישן שלי עוד קונן בי, כי היתי חייבת להתארגן קצת מראש. לא יכולתי להרשות לעצמי להתחיל מאפס. פתחתי חשבון ברשת חברתית באינטרנט, ופרסמתי מודעה בה ביקשתי מקום ללון בו. ובתמורה, אנקה ואבשל. כמה סינדרלה מצדי, הא? קיבלתי תשובה לאחר יומיים. בחורה בשם לילי. היא אמרה שתשמח להצעה שלי, נתנה לי כתובת ומספר טלפון. ביום למחרת כבר התייצבתי בדירתה.