סיפורים בהמשכים :)

לילי הייתה בחורה בת שלושים, הטיפוס המכור לקריירה ולקפה. היא מהאנשים שמעולם לא היה להם זמן למשפחתם, לחברים או לבן הזוג, אפילו לא לחיית מחמד. אלא אם אתם מחשיבים דג כחיית מחמד...

ברגע שהגעתי היא חייכה אליי, מיד ידעה מי אני. היא הכניסה אותי לדריתה. הנחתי את התיק הגדול על יד הספה והבטתי סביב בעודה עורכת לי סיור. הסלון היה מרוהט בטוב טעם; ספה ארוכה מעור כהה, שולחן קפה מזכוכית, פלזמה ענקית על הקיר ממול. היו חדר עבודה אחד ושני חדרי שינה; אחד של לילי ואחד שלי. בחדרי הייתה מיטת יחיד ארוכה, ארון עץ בינוני ושידה עם כמה מדפים. שום דבר מיוחד, אך בדיוק מה שאני צריכה.

"טוב, אני הולכת לעבודה. סדרי בינתיים את החדר שלך, תתמקמי לך כמו שצריך." היא חייכה. "על המקרר יש לוח זמנים של שעות העבודה שלי, ומספרי טלפון אם תצטרכי משהו דחוף. תרגישי חופשי, כן?" היא נתנה לי חיבוק וטופפה על עקביה במהירות, תיקה היקר תלוי על זרועה, טורקת אחריה את הדלת שנפתחה שוב מן העוצמה. הלכתי אל הדלת וסגרתי אותה באיטיות, מביטה מסביב על הבית החדש שלי.

החלטתי שמעכשיו אני לא מאכזבת. לאחר שסידרתי את הבגדים שלי בארון, אספתי את שערי, קיפלתי את שרוולי וניגשתי לחדר השירות. לקחתי סמרטוט וחומר ניקוי והתחלתי לנקות אבק. הספקתי בשעה דברים שפעם היו לוקחים לי שבועות; טאטאתי את הרצפה, ניקיתי את השולחן והשיש, את הכיור. הברקתי את השירותים והמקלחון הצר, את המראה. אפילו הספקתי למיין את הכביסה הלבנה ולהכניסה למכונה. האמת שלא היה זה הישג כזה גדול, מאחר והבית לא היה מבולגן או מלוכלך מי-יודע-מה, אבל בכל זאת, כשסיימתי, הרגשתי תחושת סיפוק אדירה. ניגשתי למקרר ובדקתי את שעות העבודה של לילי. לבחורה ממש אין חיים, חשבתי. שעות העבודה שלה מטורפות. מאחר והיה לי המון זמן פנוי, החלטתי לנצל אותו לספורט. החלפתי למכנסונים וגופייה דקיקה, ניגשתי אל הדלת בעודי נוטלת מפתחות, שמה את אוזניות הווקמן הישן על אוזניי. נעלתי אחריי את הדלת ויצאתי לריצה בעיר, לומדת לאט לאט להכיר את חיי החדשים.