סיפורים בהמשכים :)

חברה. זה היה חסר לי. שלא תבינו לא נכון, לילי הייתה מדהימה אליי. הייתי יכולה לשבת שעות ולקשקש איתה, לדבר איתה על נושאים רציניים או פשוט לשבת בשלווה ולהעביר את הזמן. אבל בואו נודה באמת - לילי הרבה יותר מבוגרת ממני. היא לא יכולה להבין באמת את הבעיות של נערה בגיל ההתבגרות, היא כבר מזמן עברה את השלב הזה. הייתי צריכה את החברה-הכי-טובה, כזאת שתוכל לרכל איתי על איזה-בן-הכי-חמוד ואם-הייתי-זורמת-עם-ההוא. כזאת שאף פעם לא הייתה לי.

מלבד זה, הרגשתי חנוקה. הייתי כל היום בבית, מסתתרת. לא היו לי אנשים לדבר איתם, חוץ מלילי. פחדתי להראות את עצמי מחוץ לדירה, שלא יזהו אותי. מה אומר להוריי, למכרים? למה ברחתי ככה? לא הסכמתי להתמודד עם זה, והדרך היחידה להתחמקות הייתה לכלוא את עצמי בדירה כל הזמן.

שכבתי על הספה, בוהה בטלוויזיה. על שולחן העץ הקטן נח ספל קפה מלא למחצה, שלט המזגן והטלפון הנייד - זה שמעולם לא צילצל. על המסך ריצדו דמויות מצויירות, מכות האחת לשנייה וצוחקות צחוק משעשע. הרגשתי איך לאט מתחילות עיניי להיעצם ואני נלכדת לתוך רשת של חלומות.

התעוררתי בבהלה, מסתכלת סביב. חיפשתי את מקור הרעש. זה היה הטלפון שלי שרטט על השולחן. מעט מופתעת, הרמתי אותו והבטתי בצג. זה היה מספר נייד שאינני מכירה.

"הלו?"

"היי, לאן הגעתי?" קול גברי נשמע מן העבר השני.

פחדתי להתחיל לחשוף פרטים. "את מי אתה מחפש?" שאלתי.

"את רותם, עם מי אני מדבר?"

"זאת טעות במספר." אמרתי וניתקתי. תחושת אכזבה צפה לרגע בתוכי.

הנחתי את המכשיר על השולחן וניגשתי למקרר. הוצאתי לי קרטיב בטעם מנגו, מקלפת לגמרי את העטיפה ומדביקה את לשוני לקרחון לכמה שניות. נשמע שוב רעש מן הסלון. הספקתי להעיף מבט בדיוק כשהטלפון הרוטט נפל מן השולחן אל הרצפה, מתפרק ומעיף חלקי בטריה וכרטיסי זיכרון לכל עבר. נאנחתי כורעת על ברכיי ומרכיבה בזהירות את החלקים למקומם. הנחתי אותו בכיסי ויצאתי למרפסת, עוד מחזיקה בידי את הקרטיב שהחל להינמס.

הערב ירד ממזמן. עוד שכבתי על כיסא הנוח במרפסת, ערה לחלוטין, לועסת את מקל הארטיק. הבטתי בשעון. לילי תחזור רק בעוד שעתיים. נאנחתי. מעולם לא הרגשתי כל כך ריקה. לא היה שום תוכן לחיי, וייחלתי שהם יהיו ולו במעט יותר מעניינים. במבט לאחור, משם בעצם הכל התחיל.