רוזה איזה פוזה

" רוזה איזה פוזה" הייתה אחת הנשים הססגוניות והמוזרות ביותר בירושלים בשנים שלפני ואחרי קום המדינה. היא לא הייתה היחידה שבלטה במוזרותה ברחובות העיר אלא שרצה המקרה ואליה התוודעתי מקרוב.

באותם  ימים אוכלוסיית העיר הייתה קטנה. כשהסתובבנו ברחובות הרגשנו כאילו כולם מכירים את כולם, את משוגעי העיר הכל הכירו, הם היו חלק נכבד ובלתי נפרד מנופה האנושי של ירושלים. אבחון פסיכיאטרי לא בהכרח היה מסכים לקביעה שהם אכן משוגעים אבל מוזרים היו בוודאי ובוודאי.

אנו הילדים לא דקדקנו באבחונים, בכל מקרה קראנו להם משוגעים.

 היו ילדים שהציקו לחלקם והיו "משוגעים" שעוררו בנו סקרנות רבה. 

כזו הייתה "שולמית קשר לאחד". עקבנו אחריה כדי להקשיב לנאומיה.

בדרמטיות רבה נשאה דברים בעברית רהוטה אך במבטא ייקי כבד, לא הבנו את רעיונותיה המסובכים. המשפט המרכזי חזר על עצמו שוב ושוב: "אני שולמית ושלמה קשר לאחד מן השמים ומן הארץ" מכאן בא כינויה "שולמית קשר לאחד". סיפרו שהייתה אחות של אחד הפרופסורים הנחשבים ביותר באוניברסיטה העברית.

"מוישה טרייגר"(משה הסבל ביידיש) היה איש עם כרס ערומה וענקית שהלכה לפניו או שכבה לצדו כאשר היה שרוע באחת מסמטאות השוק. הוא נשא עמו חבלים עבים שאמורים היו לסייע לו במלאכת הסבלות. למרות גופו המסורבל והליכתו המדדה קיווה לקבל עבודה, משלא עלה הדבר בידו התפרנס מנדבת ידם של רחמנים.

גם אם לא הירבה לעבוד כסבל כינויו בא לו ממקצועו. השמועה אמרה ש "מוישה טרייגר" הוא מוסלמי שהתגייר. במו אוזני שמעתי איש אומר לחברו: "ראה מה הפסיד מוחמד ומה הרוויח משה  רבנו".

ל"לופקה" לא הציקו וגם לא עקבו אחריו מתוך סקרנות, הוא היה גבוה חזק ומפחיד, הליכתו נחושה. נראה כיודע לאן הולך ומאין בא.

אי אפשר היה שלא להבחין בו, אבל הוא עוד הוסיף קריאה קולנית "לופקה לופקה", כששמענו את קריאתו "לופקה לופקה" תמיד כצמד מילים השתדלנו להתרחק עד כמה שאפשר. היו מקרים שנטפל לאנשים, יום אחד אף נכנס סתם כך לדירה והבהיל את בעלי הבית.

כשנעלם מרחובות העיר נפוצה שמועה שלופקה הוא מרגל רוסי וחזות המשוגע באה להסוות על כך.

כדרכן של שמועות אין לדעת אם יש בהן גרעין של אמת אם לאו, יתכן גם שמוסדות המדינה המתאימים דאגו להרחיקו מרחובות העיר בגלל תלונות מתושבים.

היו גם "פיפלה ורוזלה" איש ואישה נמוכי קומה, הליכתם שפופה, לבושים  סמרטוטים, סוחבים חבילות על חבילות, תיקים וסלים. נראו כחסרי בית. היום מכנים כאלו אנשים "הומלסים". הם דברו יידיש. אנחנו לא הבנו על מה דיברו רק שמענו מטון הדיבור הרבה כעס. בכל זאת היו כ"זוג יונים" תמיד יחד, מעולם לא ראינו את האחד בלי השני. רק הם לעצמם גם אם בעצבנות ובמסכנות. העולם שמחוץ להם כאילו לא היה קיים בשבילם.                                           

ציינתי שנראו כחסרי בית? אני יכולה להעיד שהיה להם בית, אפילו ווילה. גיליתי זאת יום אחד אחרי שרבתי עם אחותי, אמא כעסה וגירשה את שתינו אל מחוץ לבית כדי שנרגע. למרות שגרנו בשכונה ירושלמית צפופה ברחוב צר בלי מדרכה שיחקנו ברחובות בלי חשש ומה שיותר חשוב בלי שההורים חששו.

מכוניות כמעט שלא נסעו שם, אם מדי פעם בכל זאת עבר איזה רכב, הוא היה נוסע לאט ובזהירות ואנו הספקנו לפנות את המקום.

אחותי ואני נרגענו מהר מאד  ונהנינו לשחק סתם כך ברחוב, אחותי הציעה שנחזור הביתה כי בטח אמא גם נרגעה כבר. לא ויתרתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי לשוטט חופשי להנאתי, הרי גורשתי וכך נפרדתי מאחותי שחזרה הביתה .

הגעתי אל קצה הרחוב. בפינת הרחובות הייתה חצר גדולה במרכזה בית, ווילה מהישנות  של ירושלים. העצים הגבוהים שמסביב לבית העידו על כך. החצר הייתה  מוזנחת, גרוטאות מפוזרות בכל מקום והזוג המוזר "פיפלה ורוזלה" עסוקים בחצר ושוב רוטנים האחד על השני. עמדתי מאחורי הגדר מביטה ועוקבת אחריהם מקווה שיתייחסו אלי, אולי אלמד עליהם משהו חדש, מעניין, על מה הם רבים כל הזמן ומה מעשיהם?

אני כמו כולם הייתי מחוץ לעולמם והם התעלמו ממני.

 "רוזה איזה פוזה" היא לא התעלמה ממני, מהצד השני של הרחוב מהמרפסת של הקומה השנייה קראה אלי: "בואי ילדה תעבירי להם מרגרינה" שמחתי על ההזדמנות לעורר את תשומת לבם. הבאתי את המרגרינה. אחד מהם לקח מידי את "המשלוח" בלי לזכות אותי אפילו במבט. מאוכזבת המשכתי לעמוד מחוץ לגדר ולהתבונן בהם. שמעתי את רוזה קוראת לי "ילדה בואי אתן לך סוכרייה". היא הייתה מסקרנת לא פחות מ"פיפלה ורוזלה". נשות ירושלים של אותם ימים לא נהגו להתאפר. לבושות היו בצנעה, בוודאי בשכונה בה גרתי. "רוזה איזה פוזה" הייתה אישה גדולת ממדים, שמנה, לבושה בבגדים רחבים וצבעוניים עשויים מבדים מבריקים. שערה צבוע אדום, שפתיה מרוחות, על לחייה סומק, צבעי פוך מסביב לעיניה. נושאת בידיה סלי נצרים.

שמחתי להתוודע אליה בייחוד שהדבר לא עלה בידי עם "פיפלה ורוזלה". עליתי אליה לקומה השניה. להפתעתי נכנסתי לחדר רחב ידיים. היה שם שולחן איפור גדול ליד ראי ענק. על השולחן צנצנות של צבעי איפור, כלי איפור בשמים קרמים ועוד. מעולם לא ראיתי דבר כזה. אמא שלי לא התאפרה כלל, כך גם רוב האמהות של חברותי ונשים אחרות שהכרתי. אפילו אם רצינו להיעזר בכלי איפור לפורים הייתה בעיה, והנה כאן שפע שכזה.

"רוזה איזה פוזה" לא בזבזה זמן, העמידה אותי ליד שולחן האיפור מול הראי והחלה מאפרת  ומסרקת אותי בעדינות רבה. מחמיאה לי שוב ושוב "כמה את יפה" ואז אמרה: יש לי בן באמריקה והוא עשיר ומוצלח ואני רוצה שיכיר אותך. אני כולי הייתי בת שש או שבע. לאט לאט הפחד התחיל לחדור לתודעתי. הסתרתי זאת ממנה, לא ידעתי איך תגיב. אחרי שהייתי מאופרת כ"רוזה איזה פוזה קטנה" לקחה את ידי בידה ויצאה אתי אל הרחוב. המחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, איך אני בורחת ממנה? חששתי מפניה אבל גם לא רציתי שהילדים יראו אותי כשייכת ל"רוזה איזה פוזה" ואהיה ללעג ולקלס מאז ועד עולם.

מזלי שיחק לי. כשהגענו לרחוב אמרה הגברת: עמדי כאן בשקט וחכי לי. אני הולכת רק לרגע אל הבחורים, ועלתה מספר מדרגות לדירה בקומה הראשונה.

חיכיתי שתתרחק מעט ואז פתחתי בריצה כה מהירה שלו המורה לספורט היה מודד זמן אולי הייתי אלופת עולם. בימים רגילים אפילו אלופת הכיתה לא הייתי. שמעתי אותה קוראת: למה לאן את בורחת ילדה? לא הפסקתי במנוסתי אפילו שהייתי צריכה לחצות את החצר של ד"ר שולץ שבימים רגילים לא העזתי להכנס לשם.

בקצה החצר של ה ד"ר עמד עץ תות ענק עתיק יומין מלא בפרות עסיסיים. אהבנו לטפס עליו, לאכול מפריו, להתארח בין ענפיו העבותים, ליהנות מחסותו. הדבר לא מצא חן בעיני ה דוקטור. ידענו שיש לו בת יחידה שהייתה חולה. מעולם לא ראינו אותה, הייתה סגורה בבית או בבתי חולים. הרעש של הילדים אולי גם שמחתם הכעיסה אותו מאד. בפעם האחרונה שהייתי שם מאושרת מחברת העץ ומשמחת הילדים הדוקטור שיסה בנו את כלבו.

עכשיו רצתי דרך חצרו. לא חשבתי לא עליו, לא על הכלב, לא על אמא שתכעס שהתעכבתי כל כך. הגעתי הביתה חסרת נשימה. התחמקתי אל חדר האמבטיה. שפשפתי את עצמי עם מים וסבון עוד ועוד כדי להוריד את האיפור.

אמא קראה מחוץ לחדר האמבטיה: כמה זמן, כמה מים, צאי כבר. יצאתי רק כשהושלמה המשימה. על ההרפתקה המוזרה לא סיפרתי.

יום אחד הלכתי עם אמא ברחוב. פגשנו במקרה את "רוזה איזה פוזה". היא קראה אלי "ילדה למה ברחת?"

אמא שאלה אותי על מה היא מדברת. אני רק משכתי את אמא ואמרתי "את לא רואה שהיא משוגעת"?