רוזה איזה פוזה ועוד תמונות מהחיים

תמונות מהילדות

המטבח

היום אנשים בוחרים מטבחים מעוצבים באלפי שקלים

אז, אז הכל היה אחרת: אז המטבח הציל את המשפחה שלי...

הייתה מלחמה בארץ, נגד המדינה שזה עתה נולדה ב- 14.5.1948.מלחמת השחרור, מלחמת תש"ח, מלחמת העצמאות, מספר שמות לאותה מלחמה שלא לגמרי הסתיימה עד עתה.

מדינות ערב לא השלימו עם הקמתה והכריזו עליה מלחמה.

בעצרת האומות המאוחדת הייתה ההצבעה ב - 29.11.47 אם לאשר את הכרזתה. הרוב הצביע בעד. כך ניקו מדינות רבות את מצפונן על השתתפותן ברדיפת היהודים ורציחתם שנים מעטות קודם לכן.

יתכן גם שלא האמינו שקומץ קטן של יהודים שתוגברו על ידי פליטים שבורים ששרדו את השואה, יעמוד מול מדינות ערב שחברו יחד כדי להשמידה טרם נולדה. הנס קרה. מעטים ניצחו את הרבים, בשנים הראשונות קלטה המדינה הצעירה פליטים ששרדו את השואה. עד להקמת המדינה הבריטים ששלטו במקום מנעו את כניסתם לארץ. גם פליטים יהודים ממדינות ערב התקבלו בברכה למרות הקשיים הרבים. חומר רב נכתב ועוד יכתב על אותה תקופה, על המלחמה ועל קליטת העלייה, על הכל מזוויות ראיה שונות. כל אחד יכול ללמוד על אותה תקופה ממקורות רבים.

אני רוצה לספר לכם על זיכרונותיי שלי ועל משפחתי.

דומני שאם אבקש מיתר מבני המשפחה לספר על אותם אירועים כל אחד יזכור את הדברים אחרת. רנה עדינה ומיכה היו צעירים מדי מכדי להבין או לזכור. חנה ז"ל כבר איננה אתנו. אבקש ממשה ואהובה ייבדלו לחיים ארוכים להביא גם הם לכתב את זיכרונותיהם. אני אספר לכם את מה שאני זוכרת כפי שנטבע בי.

אבא כבר לא היה אתנו. אז עוד לא שיערנו כמה הוא יישאר בינינו וכמה רוחו וזכרונו ישפיעו על ילדותנו ומהלך חיינו. בכל מקרה פעלנו על פי הנחיות שנתן לנו לפני נפילתו.

בזמן ההפצצות (זה היה רוב הזמן) התרכזנו כולנו, שבעת האחים והאחיות וגם אמא כמובן, במטבח הקטן והדחוס.

אבא חישב את הכיוון ממנו יוצאות ההפגזות. גם החליט שדוד המים המונח על הגג מעל המטבח עשוי לעכב פגז שעלול ליפול על הגג החשוף וקבע שהמטבח הוא המקום הבטוח ביותר. על החלונות הדבקנו נייר דבק כדי למנוע נפילת שברי זכוכית מהדף הפגזים.

את תריסי הברזל הכבדים שהגנו על החלונות הגפנו. בלילות לא העזנו להדליק אור. אפילו לא גפרור או פנס כיס קטן. זאת בגלל הוראה מפורשת ומאוד מחמירה. ידעונו שקרן אור גם אם חלשה יכולה להסגיר את העיר כולה לאוירונים שרצו להפציץ את ירושלים בחלקיה היהודיים.

 גם פקחים עברו ברחובות ובסמטאות העיר, הזהירו והטילו קנסות אם גילו קרן אור שדלפה החוצה. כך הצטופפנו צמודים האחד אל השני (יותר ממה שרצינו) על המזרונים שהיו מפוזרים במטבח אפילו מתחת לשולחן הקטן.

כדי להפיג את המתח המצטבר מרעש הפגזים ומכך שלא יכולנו לצאת החוצה גם לא ליתר החדרים בבית, שרנו בקולות רמים. אז  התרגלנו לשיר בכמה קולות ובקנון, השירים היו שירי ארץ ישראל. שירים פטריוטים של כמיהה למולדת, אהבה לארץ ישראל ועוד. שיר אחד זכור לי יותר מאחרים, אותו שרנו בקנון. מילות השיר היו: "ויהודה לעולם תשב, ויהודה לעולם תשב. וירושלים לדור ודור וירושלים לדור ודור". היום רק מעטים זוכרים שיר זה אבל את ליבי הוא מרטיט עד עצם היום הזה.

מדי פעם החליטו הצדדים הלוחמים על הפסקת הקרבות כדי להתארגן מחדש להמשך הלחימה. קראו לשעות אלו "הפוגות". אז יצאנו לחפש בצידי הדרכים ובמקומות החשופים מבנייה ללקט חובזה, זה צמח שדומה מאוד לתרד ונקרא בעברית חלמית. אמא הצליחה להתקין כלי לחימום אוכל במרפסת. הבעירה את האש עם ניירות (חלקם תווים לכלי נגינה שאבא כל כך אהב לאסוף) כך בישלה את החובזה ומעט המזון שחולק לתושבים במנות. העיר ירושלים הייתה נצורה. השיירות המעטות שהצליחו להגיע הביאו אספקה דלה. אפילו לקבל מים הייתה בעיה.  מדי פעם היה עובר אוטו עם דוד מים עליו ומחלק מי שתיה. התושבים היו נעמדים בתור כדי לקבל את חלקם, כך גם חילקו נפט. אתם מבינים שעיקר המזון היה ה"חובזה".

יהודית זוכרת אולי שסבתא ברכה אמרה שהייתי ילדה טובה כי לא עשיתי בעיות באוכל ואכלתי הכל (לצערי זו הסיבה ששמנתי כל כך במשך השנים).

סבתא לא זכרה שהמאכל היחיד שלא הייתי מוכנה להכניס לפי היה תרד וכל מה שדומה לתרד, זאת כמובן בגלל הרוויה מהחובזה של מלחמת השחרור.

למרות הצפיפות הרבה במטבח, בא לביתנו אורח, לא זכור לי אם היה זה בן דוד ששרד את השואה או אדם אחר, בכל אופן אותו אדם ענד שעון שהיה לא סתם שעון, אלא שעון עם מחוגים מאירים בצבע כחול. האמינו לי שמאז ועד היום לא ראיתי אור זוהר ומעודד יותר מאותו אור שבקע מהשעון המסתורי שבלט מתוך החשיכה המוחלטת אותה חווינו בגלל המלחמה.

כשכתבתי שהצטופפנו במטבח כל שבעת האחים והאחיות עם אמא, לא לגמרי דייקתי, רנה הייתה אז ממש תינוקת בלונדינית יפהפייה, מלאה בתלתלים זוהרים. אמא ריחמה עליה בגלל אי הנוחות והצפיפות במטבח, ואותה השכיבה בעריסה שלה בחדר השינה. יום אחד ברגע מסוים נתקפה אמא בפחד, פתאום רצה אל העריסה, שלפה את רנה ממיטתה והביאה אותה אלינו אל המטבח.

עוד טרם הספיקה להגיע אלינו שמענו נפילה של פגז בחצר. רסיס בודד אבל גדול וחזק מספיק הצליח לחדור דרך תריס הברזל. השאיר חור לעדות עד עצם היום הזה. הרסיס נחת בעריסה בדיוק במקום שרנה ישנה עליו שניות קודם נפילת הרסיס.

אז הבנו עד כמה אבא צדק כשקבע שהמקום הבטוח ביותר בדירה הוא המטבח.