רוזה איזה פוזה ועוד תמונות מהחיים

על החיים ועל המוות 

                                   חת, שתיים, שלוש... 

מעטים ידעו את השם שנתנו לה הוריה בלידתה. אנחנו הילדים הכרנו וכינינו אותה בשם "אפרוחית".

היא הייתה הנמוכה בבנות הכיתה, אבל רק במידות גופה. לא בתבונתה פיקחותה או בטוב ליבה, בכל אלה הצטיינה.

למרות מידותיה הקטנות, כמעט תמיד הייתה זו אפרוחית שנבחרה על ידי מנהל בית הספר לשמש מורה מחליפה לאחת הכיתות הנמוכות, כאשר באופן פתאומי לא נמצאה מורה ממלאת מקום.

לו מי מכם היה מציץ אל אותה כיתה יכול היה לראות מורה עם שיער בהיר קצוץ, עיניים חומות שובבות, לעיתים נמוכה מהתלמידים ובמקום שורה הייתה שלווה ונחת כאילו הטוב שבמורים מפעיל קסמו.

כמו אז, גם היום, אפרוחית אהודה על תלמידיה, אלא שאם תפגשו בה לא תנחשו שזו היא אפרוחית. מספר שנים אחרי אותו אירוע שהוא עיקר סיפורינו  צמחה אפרוחית והייתה כאחת הבנות. לא עוד הקטנה שבהן.

רק עיניה השובבות נשארו כשהיו וכינוייה "אפרוחית" המשיך ללוות אותה עוד שנים אחדות, היום הכל מכירים אותה ומכנים אותה בשם שנתנו לה הוריה בלידתה.

אפרוחית וכמוה שאר ילדי השכונה ואני בתוכם השתדלנו להימנע מלהיפגש בילדי ה"חבורה" – "כנופיית" הילדים שידם הייתה בכל ויד כל בם: אם נופצה למשל, מנורת חשמל או צפור נפגעה מאבן ברור שיד "החבורה" הייתה במעש ואותו הילד שניצח בקליעה למטרה שמח וחגג, גם "גיבורים על קטנים" הם היו.

בכל מקרה ביש אצבע מאשימה הופנתה באופן טבעי אליהם גם אם ידם לא הייתה במעשה, ככה זה כאשר שם רע דבק בך.

מה עלה בגורלם של ילדי "החבורה" אין אני יודעת, רק על הג'ינג'י שמעתי שהוא היום רופא מבוקש ומומו- עורך דין מכופתר אבל אז שמם הרע הלך לפניהם.

השכונה שלנו בה אירע ספור המעשה היא שכונה ירושלמית וותיקה. בתיה בתי אבן נמוכי קומה בנויים בצפיפות מסביב לחצר גדולה.

החצר מרוצפת אבנים ירושלמיות ובמרכזה באר מים – מי גשמים.

שם גם היה מקום מפגש בו דנו עוברי אורח  ודיירי השכונה בענייני היום ובעניינים שברומו של עולם. רק בית המדרש ובו בית הכנסת המרכזי הזדקר גאה  גבוה ומרשים מיתר בתי השכונה.

לעצים נשאר מקום מועט, הבודדים שהיו, עמדו בחורף  ערומים וכאילו מבוישים.

ביום סיפור המעשה שהיה, באותם ימים של ראשית אביב, התמלאו כבר העצים בעלים רעננים מבריקים ומלאי תקווה, פרחים מזמינים פרפרים צבעוניים לפוש בין עלי כותרת ולהתכבד בצוף מרווה מתוק.

אנו הילדים השלנו מעלינו מעילים, מגפיים כבדים ויצאנו  אל חצר השכונה וסמטאותיה לשחק בשמחה באוויר הרענן ובשמש הרכה, הנעימה.

מבית המדרש שמענו נעימות של לימוד וקריאת תורה בקולות צלולים של ילדים. לעיתים ראינו מלמד מוביל באהבה רבה שורת דרדקים.

באותה עת משפחה מדרי השכונה מצאה מקום להרחיב את ביתה ולהוסיף מבנה קטן, חדר נוסף, זאת למרות הצפיפות במקום. אנו הילדים שמחנו על כך מאוד.

הדבר הוסיף לנו עניין. צפינו בכלי הרכב שהביאו חומרי בנייה, במכונות ובעושים במלאכה.

ביום המעשה שמענו קולות רמים ממקום המבנה החדש שעמד כבר יציב, כמעט גמור, וראינו ילדים רצים, גם אני ואפרוחית הזדרזנו אחריהם והנה… כל ילדי "החבורה" עמדו על גגו של המבנה החדש, כאשר בכל פעם ילד אחר מתקרב אל שפת הגג ומצהיר בקול גדול "על החיים ועל המוות חת שתיים ו… ש…. "

למטה כל הילדים הצופים במחזה מתרחקים מהמבנה כדי לא להיפגע מקפיצתו.

הגיבור זה המטיב לקלוע בציפורים, חוזר לאחור, לא מוצא בעצמו את האומץ לקפוץ. אחריו עוד אחד מנסה את גבורת ליבו, שוב אנו שומעים את הקריאה "על החיים ועל המוות חת שתיים ו… ש… "  ו...גם הגיבור שמכה קטנים נסוג לאחור...

וכך ילדי "החבורה" מתווכחים, דוחפים, מתחרים, מי יהיה הראשון ש "על החיים ועל המוות"  אכן יקפוץ .

תוך שהכל עומדים, צופים במתח במחזה, ניגשה אלי אפרוחית  לחשה אל אוזני בקשה, פקודה: "הישארי כאן עד שאחזור".

נשארתי כמו כולם מתבוננת בעניין רב במחזה. כלל לא חשבתי על אפרוחית.

פתאום מה עיני רואות? מבין כל הילדים הגבוהים, החזקים, שעל הגג משתחלת לה אפרוחית.

היא בקושי מגיעה בגובהה לכתפיהם. בשקט ובלי לקרוא "על החיים ועל המוות" מנתרת בקלילות למטה אל ילדי השכונה ואלה קיבלו אותה במחיאות כפיים סוערות וקריאות התפעלות.

ילדי "החבורה" נשארו בפה פעור. לאט לאט ירדו בשקט מגג המבנה. שקט שנקטע מהר כשלפתע הופיע בעל הדירה המתרחבת בצעקות, מתנפל על אפרוחית.

ידענו שהוא איש אלים.

בתו הייתה אחת הבנות היפות בשכונה ואנו אהבנו אותה וריחמנו עליה, היא הייתה ילדה מוכה, הסימנים על הידיים ובמקומות אחרים לא השאירו מקום לספק.

לא ידענו כיצד לעזור לה, גם עם ילדים אחרים ואפילו עם מבוגרים התנהג באלימות.

ברגע שילדי "החבורה" הבינו את מה שעומד להתרחש החלו לתקוף את בעל הדירה מכל הכיוונים.  הוא ניסה לתקוף חזרה, אך הם, כאילו בתיאום מראש ומכל הצדדים לא נתנו לו מנוח.

ילדים אחרים הצטרפו להגנה על אפרוחית והמהומה הייתה רבה.

מישהו רץ להזעיק את הוריה של אפרוחית  אך לא היה בכך כל צורך. הקהל שליד הבאר הזדרז ובא להפריד בין הנצים.

בעל הדירה טען כי לו מי מהילדים היה נפגע  הרי האשמה הייתה נופלת עליו, אפרוחית הצליחה להתחמק. נעמדה לידי בשלווה והתבוננה במתרחש כאילו הדבר לא נגע לה כלל.

לפתע לחשה אל אוזני  מסבה את תשומת לבי:"  הקשיבי, הקשיבי".

אכן, כאילו משום מקום  שמענו קול רך,  נעים, מרגיע, אומר בנעימה מתגלגלת ביידיש מעורבת בעברית:  "יידין (יהודים) דברי חכמים בנחת נשמעים", ועוד כהנה וכהנה דברים מרגיעים.

אכן, הקהל נרגע. הן מהדברים שנאמרו והן מהקול המרגיע. נראה היה שרחשו כבוד ליהודי הזקן. ואני זיהיתי את קולו. זה היה הקול האנושי המרגש בחיי.

בימים של אמירת סליחות, לפני הימים הנוראים, עוד בשעות החשכה, היה עובר בין הבתים וקורא בנעימה נוגה, בקול ערב: "יידין קום צו סליחס" (יהודים, קומו לתפילת סליחות)  כך ביקשו בימי ילדותי השכמה לתפילה, וזו הייתה פרנסתו של "בעל הקול".

בימי הסליחות הייתה בי בקשה להתעורר לנעימה זו. אם נתמזל מזלי, שמעתי את מנגינתו ואת צעדיו הכבדים עוד מרחוק, בקול חלש שהתגבר ככל שהתקרב למקום מגורי. לאט לאט גם התרחק שוב.

פעמים רבות ניסיתי לראותו אך החשיכה ובגדיו הכהים לא סייעו בידי. אולם קולו הערב והנעימה הנוגה, ליוו אותי שעות ארוכות.

בשוך המהומה הבחין לפתע "בעל הקול" באפרוחית שלנו, ניגש אליה, ליטף את ראשה ושאל: "מיידלה (ילדה ), מה מעשייך כאן?"

"שיחקתי עם הילדים סבא".

כשעולים בי געגועים לאותם ימים רחוקים של ימי ילדותי אני מבקרת בשכונה. הולכת לאיטי בסמטאותיה, בחצר המרכזית, עולה אל הבאר ומתבוננת בעוברים והשבים. השכונה שינתה פניה. הבתים, החצר, הסמטאות ובית המדרש עומדים היום כמו אז, אלא שאני פוגשת רק תושבים חרדים, חבושי מגבעות לבושי מעילים כהים ארוכים, הנשים שביס על ראשן. בנים עם פיאות מסתלסלות ובנות צנועות, אין רואים טפח מגופן. כמו עברית גם שפת היידיש מתגלגלת בפי הצעירים והמבוגרים. אני תרה בעיני, מחפשת בין הילדים המשחקים, ילדים שאינם חרדים אך הם לא נמצאים כאן יותר, כל השכונה הפכה לחרדית.

ימים רבים עברו עלי במקום זה, אני מהרהרת. רק את חלקם אני זוכרת בבהירות כזו כמו את אותו יום של סיפור המעשה, כי באותו היום ולאור היום ראיתי גם שמעתי את "בעל הקול" יהודי זקן ומעורר כבוד ועמדתי על אומץ ליבה הרב של נכדתו, הלא היא חברתי "אפרוחית".

 http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694