זהו סיפורם של שני אנשים שפגשתי בערב אחד. את שניהם הכרתי ב"אטרף דייטינג". את שניהם לא אפגוש עוד לעולם.

אינני יכול לחשוב על שניים שונים יותר זה מזה. לפגוש את שניהם באותו ערב זהו ממש תעתוע-גורל. כזה שאם לא היה קורה לי – לא הייתי מאמין שייתכן.

**********

ראשון פנה אלי מורן. הוא הגיב בשנינות למה שכתבתי בפרופיל שלי, והשיחה עמו התגלגלה בלי מאמץ. תוך כדי הצ'אט סיפר לי שיש לו חבר מזה כמה שנים, אבל הזוגיות ביניהם עלתה על שרטון. כבר זמן מה שהוא מנסה לצאת מן הקשר ואינו מעז.

מורן אמר כי אני הראשון שהוא פונה אליו מאז החל להרהר בפירוק הזוגיות. הוא מסתובב הרבה באתר, אבל נרתע מלפנות לאנשים. ועם זאת, כך טען, מאוד מצאתי חן בעיניו. הוא מרגיש שהפעם יש כאן משהו אחר. תמונותיי שלי היו גלויות לפניו, אבל הוא לא רצה לחשוף בפני את שלו. לדבריו הוא חרד מדי לפרטיותו בשלב זה של הדברים.

התלבטתי מאוד. מצד אחד מדובר בבחור אינטליגנטי ושנון. מצד שני, אני מכניס ראש בריא למיטה חולה. מורן הפציר בי, ולבסוף הסכמתי.

פתחתי כשצלצל, ולפניי עמד בחור שחרחר, ממוצע קומה, בעל פנים נאים וזנב-סוס ארוך ומתולתל. כשהדלת נפתחה הוא נרתע. אחר-כך התעשת ונכנס. הוא עמד בתוך הסלון והביט סביב. היה לי ברור שהוא נבוך ושאינו יודע מה לעשות.

אני כבר רגיל, מניסיון העבר, שניתן בהחלט לסיים את הפגישה בו ברגע. אומרים בנימוס "מצטער, לא מתאים" ונפרדים. אבל מורן, שהיה שנים רבות בקשר זוגי, לא הכיר את הקודים המקובלים. הוא ביקש כוס מים והתיישב על הספה.

התחלנו לשוחח. שאלתי אותו על מצבו עם בן-זוגו, וכשהיסס הפניתי את השיחה לכיוונים אחרים. בשלב מסוים אמר לי כי שמו האמיתי הוא בעצם ארנון, אבל הוא מעדיף שלא למסור אותו באתר. השיחה התחילה ונתקעה, המשיכה והפסיקה שוב. באוויר עמד ריח עז של מבוכה.

ריחמתי עליו. לבסוף הצעתי לו לפרוש. הוא התפתל כדקה, ואז קם וחייך חיוך עקום. "אני מתנצל," אמר. "ממש לא נעים לי שבזבזתי את זמנך." "שטויות," אמרתי, "זה יכול לקרות לכל אחד." אבל מורן, או ארנון, שלא הכיר מספיק את עולם הדייטינג, הרגיש מאוד לא בנוח. הוא התנצל עוד מספר פעמים, התיישב שוב, ואז קם, התנצל עוד קצת, והלך.

בהמשך קיבלתי ממנו עוד שתי התנצלויות דרך האתר.

**********

אחרי שהלך חזרתי אל המחשב. התכוונתי לכבות אותו, ואז ראיתי שקיבלתי הודעה נוספת. ההודעה הייתה ישירה מאוד, ונכתבה בשגיאות איומות. למרות זאת, ואולי בגלל זה, החלטתי להיענות.

הבחור הציג את עצמו בשם שלומי. הוא הסביר לי איך להגיע לדירתו בפרדס-כץ, על גבול בני-ברק. גם בטלפון הוא דיבר בשפה מאוד בסיסית. למען האמת, קצת חששתי. ובכל זאת נסעתי.

לא היה קל למצוא את הדירה. כשנכנסתי אליה, ראיתי מקום קטן וטחוב. שלומי עצמו לבש טרנינג מהוה וכפכפים מפוספסים, ועישן בשרשרת. אבל הוא נראה די טוב, והיה לו חיוך חמוד.

בקושי הספקנו להגיע למיטה, וכבר התנפלנו זה על זה. אני תמיד מופתע מעוצמת הלהט שיכול להיווצר בין שני זרים גמורים. והפעם זה עבד ממש לפי הספר.

היינו ביחד שעה ומשהו. היה נפלא. במיטה הוא התגלה כאיש נעים ורך, ולחש מילים טובות.

אחר-כך נפרדנו. בלי לומר דבר. כמו תמיד.     

**********

אז מה עדיף?

בחור אינטליגנטי עם תסביכים, או מישהו בסיסי ופשוט?

כרגיל – לא זה, ולא זה.

וכעת לכמה הודעות מנהלתיות:

1. מחר ומחרתיים אנחנו יוצאים לאופסייט. הפעם יתרחש האירוע בירושלים, בירת הנצח של העם היהודי. באופן ספציפי – אנו עומדים לשהות במלון הר-ציון הסמוך לסינמטק. שם אגב התגוררתי כשאירע הסיפור המוסווה-היטב הזה. אחרי שבוע של הכנות קדחתניות לקראת האופסייט, שעבר על כוחותינו, צפויים לנו עכשיו יומיים לא פחות קדחתניים. יהיה דיסקו.
2. ובמעבר חד –  ביום חמישי בבוקר אני ממריא לבקר את חברתי הטובה פ' ובעלה א' בז'נבה הרחוקה. אשוב רק ביום שלישי שלאחר מכן. למרות שחזרתי לא מזמן מספרד, החופשה הזו היא ממש במקום לאור הטירוף ששורר אצלנו כרגע בעבודה.
3. הפוסט הנוכחי הינו הפוסט המאה מאז שפתחתי את הבלוג. מכיוון שאני ידוע כמי שאוהב לציין ולחגוג כל אירוע, ולו הזוטר ביותר, הרינו מרים בזאת ברשותכם כוס יין וירטואלית לחיי מאות הפוסטים שעוד יבואו.
4. הפוסט שלפניכם הינו גם הפוסט האחרון שנותר לי ממחסן הפוסטים שהכנתי בספרד. מאז שובי מארץ החמון והטורטיה לא עלה בידי לכתוב ולו פוסט אחד (ואני שולח אצבע מאשימה אל אותו לחץ-עבודה שכבר הוזכר כאן). סיפורי ספרד והפוסטים שבאו לאחריהם (וכנראה גם ההופעה הקצרה ב"עובדה") הצליחו להעלות אותי היום אל המקום ה-20 בטבלת המאגניבים של ישרא-בלוג. מכיוון שכולנו זונות של צומי ורייטינג, עלי להמשיך כעת ולכתוב פוסטים במרץ ולפבלשם ללא ליאות כדי שאוכל להישאר באותו מקום מכובד. התרוקנותו של מחסן הפוסטים הגיעה אם כן בזמן הכי פחות טוב מבחינתי. אני צופה לפיכך מתח, דרמה, דם יזע ודמעות בבלוג זה בשבועות הקרובים. ואילו אתם, יקיריי הקוראים, אנא – היכנסו והגיבו, לנקקו והצביעו, עשו מנויים לרוב, פרו ורבו ומלאו את הארץ, ועזרו לי לשמור על מקומי כאן, בטבלה הביצתית הקטנה של שכונתנו הנידחת.
5. למי שטרם שמע את החדשות – הקשר שלי עם אביתר הסתיים לאחר כחודש שעשינו יחדיו. כל כמה שמדובר בבחור נאה, חמוד, שנון ואינטליגנטי, הרי שזה פשוט לא עבד, ואי אפשר בכוח. אי לכך ובהתאם לזאת, אני פנוי כעת להובלות.
6. המקרר שבק סופית. כנראה שהטכנאי היקר מר מני וחברו הצדיק ר' אריה התקינו בו מדחס עזתי שהיה על סף סיום הקריירה שלו, ולא הצליח להביא אותה בקאמבק מפואר סטייל צביקה פיק. אני כרגע במגעים לרכישת מקרר חדש דרך אחד מאתרי הקניות באינטרנט, ובינתיים יש בבית רק מזון יבש, ואילו אני הגברתי את תדירות הופעתי ב"אורנה ואלה" אף יותר מתמיד.
7. פרשת הפיאסקו של ההופעה המקוצצת ב"עובדה" הסתיימה בקול ענות חלושה. למי שאינו יודע, כל הראיון האישי הנרגש שעשה איתי הבמאי כולל הקראת קטע מבלוגי נותרו על רצפת חדר העריכה. מכתב מתריס ששלחתי לבמאי ולתחקירנית הביא עמו כבומרנג מכתב חוזר, בו נאמר לי פחות או יותר שאני צריך להגיד תודה שבכלל הופעתי בתוכנית. נו, שוין. שימו לב שבתקציר באתר של קשת יש שלוש וחצי דקות מתוך כעשרים, שדווקא בהן, מעשה שטן, אני מופיע במלואי.
8. לאחרונה נרשמה התרעמות קלה אודות פוסטים שלי שפובלשו ללא פסוק תנ"כי בתחילתם ושיר בסיומם. ובכן, למען הסר ספק: ציטוט ושיר יופיעו ברך כלל רק בפוסטים "רגילים" שלי. בפוסטים שאינם בסגנוני הרגיל לא יופיעו רישא וסיפא אלה. אותם פוסטים לא-סטנדרטיים ייכתבו בדרך כלל גם בפונט שונה מהרגיל.
9. בהזדמנות זו אני שוטח בפניכם את תחינתי הנרגשת לעזור לי בכל תהליך הינדול התגוביות המורכב. אנא, כעבור יום-יומיים ראשונים מאז הפיבלוש, רשמו-נא את תגוביותיכם לקראת סוף חלון-ההגבה, כדי שיקל עלי למצאן ולענות עליהן. ובמטותא מכם, אנא אל תכעסו על כי השמין ישורון ויבעט. אני באמת מנסה לג'גל באוויר את לחץ העבודה, את שמחת הבלוגיה, את נועם המפגשים החברתיים, את יפי האירועים התרבותיים ואת עונג (?) הדייטים, ואל נא יקל הדבר בעיניכם.
10. לסיום (אפשר למסור ד"שים?) הריני מוסר בזאת פריסת שלום ואהבה, חן וחסד ורחמים, לכל קוראיי, לחבריי הבלוגאים ולאלה שמחוץ לבלוגיה, לעמיתיי לעבודה ולבני משפחתי. ובפרט, תודה להוריי היקרים שהביאוני עד הלום.

שלכם בניקוצים נוצצים

אני