ה וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִיעַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  ו וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד-לִי, חֲצִי מַרְבִּית חָכְמָתֶךָ:  יָסַפְתָּ, עַל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.  (דברי הימים ב', פרק ט)

והרי לפניכם סטינגה: אומואים חולים על מחזות-זמר. זה משהו בזוהַר, בנוצצים, בכל הקטע הזה של גדול-מהחיים, של פומפוזיות, של הליקופטרים שיורדים למרכז הבמה בלייב...

ועכשיו, איך אני יפריחַ את זה?

מילא, אם הייתי נעול על המונדיאל, מפצח גרעינים ותוקע גרעפצים עם החבר'ה מול קזחסטאן-מונגוליה. אבל אני אפילו לא בדיוק יודע מה זה נבדל, ולמען האמת זה לגמרי לא מעניין אותי. ואילו מחזות-זמר אני דווקא אוהב, ממש כאחרונת האוחצ'יות של מנהטן תחתית.

אמה-מה, זה בכלל לא הזוהר, הנוצצים והפומפוזיות שמדברים אלי. מה שאני אוהב במחזות-זמר אלה השירים. וליתר דיוק – המילים של השירים. במחזות-הזמר המשובחים באמת, מילות השירים הן מלאכת מחשבת של מועט המחזיק את המרובה, דחוסה בתוך סד של חריזה ומשקל נוקשים כצווארון מעומלן. ובעיניי זה פשוט מקסים. למעשה, בברודווי התפתחו במשך השנים לא מעט תמלילנים מוכשרים שהוציאו תחת עטם פנינים של ממש. ואין להקל ראש, כמובן, במלחינים איתם עבדו כדי ליצור את השירים השנונים והמשעשעים שכולנו מכירים.

ובארץ?

בארץ יש לנו את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

זהו ללא ספק המחזמר האהוב עלי בעולם כולו. עם כל הכבוד לתיאטראות שסביב הטיימס סקוור, ולאלה של הווסט-אנד הלונדוני, שלמה-ושלמי מנצח בגדול. כנראה אלה שורשיי, שבסופו של דבר נטועים כאן, בארץ כנען, ולא מעבר לים. אבל זה גם ללא ספק השילוב של אלתרמן וארגוב, שאין, פשוט אין עליו. צמד של פעם בחיים, שכתב הרבה מהשירים שאנחנו אוהבים לשמוע ולשיר, וביניהם גם את כל שיריו של המחזמר המופלא הזה.

למעשה, התמליל המקורי של המחזמר נכתב בגרמנית על-ידי איש אחד בשם סמי גרונמן. כשחיפשתי באינטרנט קצת רקע היסטורי, מצאתי שיש לא מעט חומר. ממנו למדתי למשל שגרונמן דנן היה עורך-דין, סופר ומחזאי, וש"שלמה ושלמי" הועלה בשנת 1943 כמחזה בתיאטרון "האוהל" בתרגומו של אלתרמן, ללא שירים כלל. רק בתחילת שנות השישים עלה הרעיון להפוך את המחזה למחזמר, וכך נולד אחד מהספקטקלים המצליחים ביותר בתולדות המדינה. הוא הועלה במשך שלוש שנים, כמעט בכל ערב, וקשה למצוא מישהו מבני אותו דור שלא ראה אותו.

אני עצמי התחברתי ל"שלמה ושלמי" דרך תקליט של ההצגה שהיה בבית הוריי. אני זוכר את עצמי מקשיב לשירים ונופל בשבי המילים הטווּיוֹת בקפידה, עטופות בלחנים שמחליקים עליהן בקלות, כמו מים.

הנה, עם מעט עריכה, קטע מתוך הערך על המחזמר בוויקיפדיה, שדן בשפתה של ההצגה:

אלתרמן עיבד את המחזה והוסיף לו פזמונים וחרוזים הכוללים שפע משחקי לשון שנונים. שפת המחזה עשירה באזכורים תנ"כיים בעברית גבוהה ופיוטית, ולצדם מילים עממיות ושפת רחוב, רוויים הומור שפעמים הוא עממי ופעמים דק ועוקצני. עירוב השפה הגבוהה עם זו העממית נאמן לתוכן המחזה המקורי, המעמת בין שני מעמדות שונים, אנשי העם ובני האצולה, ששניהם מתערבבים אלה עם אלה. הן אנשי העם הפשוטים והן אצולת הארמון מדברים כאן בשפה גבוהה ועממית כאחד, דבר המצביע על טשטוש ההבדלים ביניהם, לפחות באופן סמלי.

השפה תואמת למעשה את המסרים שהמחזה מעביר, על החלוקה החברתית למעמדות. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות ב"שיר המריבה" בין נעמה אשת שלמי לבין נופרית בת פרעה: קללות עממיות כמו "פרצוף מלוח", "אף כפוף" ו"ראש כרבולת" מתערבבות אצלן עם עברית גבוהה כגון: "דבש ונופת צוף", "ספחת" ו"שאי רגלים!" ועם אזכורים מהמקורות כגון "אני אפרוץ כנהר שיחור!...אך לא ירדן ייסוב אחור!".

דוגמה נוספת לעירוב של מילים גבוהות ועממיות ניתן לראות גם בבית מתוך השיר "זה לא בשבילי", בו מבקרת נעמה את הגינונים והעברית המצוחצחת של אצולת הארמון:

בארמון הֵנָה-שמה אני מתרוצצת,

וסביב רוב הדר ותפארת נוצצת,

ושׂרים, ופַחות, ולשכה, ומועצת,

והכול מדברים בעברית כה נמלצת -

אני מתפוצצת!

ובכן, עבדכם הנאמן שבוי לחלוטין במחמדיה של השפה הזו. פשוט חבל לכם על הזמן. וכך, כשהבנתי שהולכים להעלות את המחזה בגרסה מודרנית, התארגנתי מיד לצפות בו. הדבר היה לפני כמה חודשים, ובצאתי מהאולם, נרעש ונרגש, רכשתי מיד את התקליט שהפך לאורח של קבע במערכת שבאוטו שלי. וכך יכול כל מי שעוצר לידי ברמזור לראות את שפתיי נעות בהתלהבות עם מירי מסיקה, הלא היא נופרית, בת-פרעה, שמחליטה לנטוש את היכליו של שלמה ולחזור לאמא:

ומציק לי החום
ומוחי לא תופס
ונמאס לי פתאום
רעמסס!
זה נמאס, חי פרעה
וחי עשר מכות
ושבע פרות
שמנות ודקות.
לא לומר זאת בקול. שקט. הס.
אבל מה לעשות?
זה נמאס.

בגרסה החדשה, בה מככבים אבי קושניר בתפקיד הכפול של שלמה ושלמי, ומולו גלית גיאת בתור נעמה, אשתו של שלמי, עיבד יוני רכטר את כל השירים ואף שילב בהם את להקת "שקטק" עם כלי ההקשה הייחודיים והמקצב הפרוע שלה. וכל-כך נהניתי, עד שהחלטתי לראות את ההצגה פעם נוספת. וכך בשבת שעברה צפיתי בה שנית, והפעם עם החתולה, כלת יום-ההולדת, ועם משפחתה הענפה. והיה מאמם!

יכולתי להמשיך וללהג כאן עד בלי די, אבל חלילה לי מהלאותכם. וגם, קשה להעביר כאן את יופייה של ההפקה, על הכוריאוגראפיה שלה, התלבושות המרהיבות, ושלל הקריצות הממזריות ששזורות בה, כנציצֵי זהב בשלמתו של שלמה המלך. אז תרשו לי לסיום רק עוד שני קטעים קצרים, מתוך שני שירים שאני אוהב במיוחד.

הראשון הנו שיר בו שופכת נעמה את זעמה על בעלה הסנדלר הבטלן. וכך היא שחה:

הוא מתהלך כגיבור ציד
כיסיו ריקים, ראשו נבוב.
בתוך השוק הוא בעל בית
ועל משכב הוא בעל זבוב.

בפני זרים בעיר ציון
לא אדבר בו דברי בלע,
אבל יכוהו שטפון,
וירקון ושידפון,
זאת אבקש ואתפללה.

ואילו השיר השני, ממנו לקוחה הכותרת של הפוסט הזה, הוא בעצם הנושא סביבו ניסוב המחזה: כיצד ניתן להבדיל בין חכם וטיפש שנראים בדיוק אותו דבר. אמנם, בשיר "זה לא בשבילי" שהוזכר כבר לעיל, מתגעגעת נעמה מתוך הרמון המלך לקולות השוק וריחותיו שהותירה בחוץ, ואומרת כי "לא תמיד העיקר החכמה, גם השטות מחפשת סיפוק." אבל מצד שני, הבוטום-ליין הוא שכדאי תמיד לנסות ולהבדיל (ובכלל לא ברור ששלמה הוא החכם וששלמי הוא הטיפש). וכך שר לנו הקורוס של המחזמר, ובכך אסיים:

הגברת מהרהרת איך להתלבש
ובאיזו מין שמלה תצא חוצץ היא
כי אם קליפה אחת יוצאת בשמלת שש
יוצאת שנייה בשמלת שש וחצי

ואם את שתי המפלצות אתה פוגש
כאילו אין הבדל – הבדל בכל זאת יש!

הציון: עשר בסולם דודינק'ה. רוצו לראות!!!!!1!

גם בלי שרביט או כס או כתר

אתה זיוי והדרי

אתה בלי כל תוספת יתר

מושלי, מלכי וסנדלרי

לקול דברייך אשת חייל

הכול רוקד בי עד היסוד

בפיק ברכיים ורגליים

ונעליים וסוליות

שלמי אתה אשכול הכופר

לכן לבי קופץ כעופר

שלמי שלמי דומה לצבי

גם זה מתאים למצבי

מהר שלמי מהר חבקני

הנני יפתי הנני

דודי דגול מרבבה

היא סוף כל סוף התאהבה

מחמלי מחמדי רעייתי תמתי

וכן הלאה וכן הלאה

להוסיף על זה נוכלה

מחמלי מחמדי רעייתי

נחיה בלי כחש ובלי מעל

תמיד יחדיו בעול נמשוך

כמו הרגל והנעל

וכמו הנעל והשרוך

אם אצטרך אשמיע פעם

מילה או שתיים של גידוף

אך גידופייך יש בם טעם

של תופינים ונופת-צוף

אתה לועג יכך חושך

את מגדפת איזה אושר

הה כסיל ופתי מטופש

גן עדן צפיחית בדבש

מהר שלמי מהר חבקני

הנני יפתי הנני

דודי דגול מרבבה

היא בהחלט התאהבה

מחמלי מחמדי...

רבות יפות יש הס ושמע נא

שרי, תמר, יעל ורות

אבל עולה את על כולנה

ואת מחוץ לתחרות

אם נטייל ברחוב השער

כולם יאמרו הנה הולכים

תפוח בעצי היער

ושושנה בין החוחים

שלמי אתה אשכול הכופר

לכן לבי קופץ כעופר

שלמי שלמי דומה לצבי

גם זה מתאים למצבי

מהר שלמי מהר חבקני

הנני יפתי הנני

דודי דגול מרבבה

היא סוף כל סוף התאהבה

מחמלי מחמדי...

שיר הפיוס, מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" 

ביצוע: יונה עטרי ואילי גורליצקי בגרסה המקורית / אבי קושניר וגלית גיאת בגרסה העכשווית

מילים: נתן אלתרמן

לחן: סשה ארגוב