ח לִמְנַשֶּׁה, הָיְתָה אֶרֶץ תַּפּוּחַ; וְתַפּוּחַ אֶל-גְּבוּל מְנַשֶּׁה, לִבְנֵי אֶפְרָיִם.  (יהושוע פרק י"ז)  

התפוח הגדול קורא לי שוב, לנעוץ שיניים בבשרו העסיסי, ולתת למיצו המתוק להינגר על השפתיים ולהיקוות לשלולית דביקה על הסנטר. מאז ילדותי הצחיחה, שעברה עלי בכפר מנומנם בשרון, אני כמֵהַ תמיד אל העיר הגדולה. תנו לי אורות ניאון מהבהבים, שלטי חוצות מרצדים, חנויות שפתוחות מסביב לשעון, שפע תרבותי, אתני, גסטרונומי ומיני – ואני מסודר.

אני לא יודע אם הייתי יכול ממש לחיות בניו-יורק. טוענים שזו עיר אוכלת יושביה. מישהו אמר לי פעם שזה מקום אינטנסיבי מדי מכדי לגור בו לאורך זמן. מצד שני חיים בה לא מעט אנשים, גם כאלה שאני מכיר, ונהנים מכל רגע. אבל אני עצמי אוהב לגור בתל-אביב. ורק מדי פעם לקפוץ לביקור בעיר שהמציאה ראשונה את המושג "ללא הפסקה". העיר ששוכנת על אותו אי מוארך, כלוא בין ההאדסון לאיסט ריבר, שנקנה פעם בכמה מכיתות זכוכית, והיום הוא טבורו של עולם.

נחתתי בנתג'פ"ק בערבו של יום ב', אחרי טיסה של חמש שעות מסן-פרנציסקו. הסברתי לנהג המונית באנגלית מצוחצחת מהו מלון-חפצי, והוא הביט בי במבט מבולבל. הסתבר כי השפה היחידה שהוא דובר היא טאמילית (וגם זו כנראה לא משובחת במיוחד). לאחר כשעתיים של פקקי תנועה (כולל חצי שעה על רחוב 47, בין השדרה השביעית לשמינית) זכיתי סוף-סוף לבוא בשעריו של החדר בו אשתכן בשבוע הקרוב. הטחול שלי צנח לתחתונים, כשהבנתי שמגורי טירוניות במחנה שמונים היו נאים ממנו כמה מונים. עם זאת יש לציין למען הצדק הפואטי שזה מה שמקבלים כשמתקמצנים, ומוכנים לשלם רק 235 דולר ללילה.

מצד שני המיקום היה פשוט שמימי. רחוב 48 פינת השדרה השמינית זה לגמרי אבל לגמרי מרכז העניינים. טיימס סקוור מבעבעת בהמון אורותיה, התיאטראות של ברודווי מקושטים בכרזות ענק, תחנות הרכבת התחתית בזוקות בנדיבות מסביב, וכל החנויות פתוחות 24 שעות ביממה ועוד קצת. בערב האזור משדר מין תמהיל של מהוגנות תיאטרונית ושל סליז עצבני. ובבוקר השמש זורחת בכיף, ומנקה את שרידיי ליל אמש. המון אדם ממהר לעבודת יומו, והכול נראה מצוחצח, מהוגן ושגרתי לחלוטין.

וכעת לסיפור מעשיי בתפוח הגדול. כידוע, אני מעמיד במומחיות פני אינטלקטואל, המדלג מפתיחה של גלריה לקונצרט של מוזיקת בארוק כאילו כלום. בפועל, כשאני יוצא לחופשה אני מתעלם מהשפע התרבותי ומתמקד בשלושת עיקרי האמונה: אוכל, שופינג וסקס. ואם יורשה לי כבר לקפוץ לשורה התחתונה – היה לי הפעם מכל שלושתם, וברוחב לב. בתחום האוכל אירע מזלי לפקוד כמה מוסדות מכובדים, כפי שיתואר בהמשך, וכעת ברור שהחודש הקרוב אמור לעבור עלי בתענית, אם אני רוצה להצליח ולהידחס למכנסונים שנרכשו תחת סעיף השופינג. ואם כבר מדברים על שופינג – מייסי'ז הוכיחה את עצמה שוב כמֶכה של השופֶּר בן זמננו: יש שם הכול, ובגדול. מה עוד נשאר? טוב, על סקס אני כמובן לא מתכוון להגיד ולו מילה! בכל זאת אני איש מהוגן, ולא רק זה – שהותי בניו-יורק עמדה בסימן הימים הנוראים שבין כסה לעשור, ולא אדם כמוני, המקפיד בקלה כבחמורה, ישרך את דרכיו דווקא – כאילו להכעיס! – בעשרת ימי תשובה.

אם כך, מה בעצם עוד נשאר לי לספר בפוסטון קטון זה שלפנינו?

ובכן, אם נדמה לכם שנפטרתם ממני בזול, אז רק נדמה לכם. הוותיקים שבקוראים זוכרים אולי שביקורי הקודם בניו-יורק עמד בסימן "אולי תרצו שאביא לכם משהו". התוצאה ההרסנית של משפט חסר-אחריות זה הייתה גרירה מפרכת של חצי-טון מצרכים (כגון ספרים, מגזינים, תמרוקים, בגדים וכמובן שוקולדים) מארצו של הדוד סֶם לארצנו הקטנטונת. אי לכך, התחכמתי הפעם והודעתי לכולם מראש שבנסיעתי זו אין שום קניות ושום עמאיאתים. ומכיוון שהנסיעה נותרה פתאום יתומה, ללא אף מוטיב מרכזי, והטבע כידוע אינו סובל וואקום, נולד לו הפעם חוט-שני חדש וידידותי לציבור שאפיין אותה: לו"ז אינסופי של מגוון פגישות ומפגשים.

איכשהו יצא שלא מעט מחבריי התל-אביביים מצאו עצמם בניו-יורק בתקופת החגים שבעל"ט. מכיוון שבחודשיים האחרונים עבדתי כמו חמור, ולא יצא לי לראות כמעט איש, אמרתי לכולם שפשוט ניפגש כבר בניו-יורק בין ראה"ש ליוה"כ. אם נוסיף על כך עוד שפע של בלוגרים אהובים שחיים בעיר הגדולה, או שביקרו בה במקרה בתקופה זו, נגלה שהלו"ז שלי התחיל להתמלא כמו זה של בלונדינית22אוהבתאנאלי מג'יידייט. לישון עד מאוחר בבוקר? הצחקתם אותי! לבלות ערב שקט לבד בקופסת הגפרורים בה התגוררתי? נו באמת! מבוקר עד ערב, ברקפסט, לאנצ', קופי ודינר, תיזזתי מפגישה לפגישה כמו הייתי קונדוליסה במסע דילוגים אזורי. ולא שלא היה סבבה. נהפוך הוא, היה סבבה אגוזים. אבל עכשיו שאני חוזר מהחופשה אני כל כך מותש, שאני פשוט חייב לקחת לי קצת חופש ולנוח.

אז מה היה לנו שם? הבה נעבור ונמנה לפי סדר כרונולוגי (ובקיצור נמרץ, אחרת נישאר כאן עד חנוכה):

·         אש"ג וצ"ג, בנותיהם הקטנות א"ג וע"ג, והמטפלת, אחת ט', נוהגים לבלות תדיר את תקופת החגים בניו-יורק, וזאת מפאת משרה חלקית, אך יוקרתית, בה נושא צ"ג באוניברסיטת ייל הקרובה לעיר. כל החבורה השתכנה הפעם בדירה שכורה ורחבת-היקף על רחוב 58 והשדרה השביעית, בה יצא לי לבלות עימם לא-מעט. ממש מתחת לחלון הדירה ממוקם סניף הדגל של בית-הקפה הבלגי "לחם-חוק", ולפיכך סעדנו שם כמה פעמים את ליבנו בלחם שאור אורגני עם ממרח שוקולד אורגני, בתוספת סלט של פירות אורגניים, יוגורט שנחצב מעיזים אורגניות, ומיץ תפוזים טרי ו – חשוב לא פחות – אורגני להחפיר. באחד הערבים אף חמקנו לנו, רק המבוגרים, למסעדה תאילנדית חביבה שם היטבנו את ליבנו בחלב קוקוס ובקארי עד דלא ידע. ואילו עם הילדות יצאנו בפעם אחרת להשתובב בסנטרל פארק, שכיית חמדה עירונית חסרת תקדים שכזו, שעלוות אלוניה הנישאים התרוננה תחת קרניי החמה משהו שחבל לכם על הזמן. היה מאמם לתלפיות.

·         "הסופרת" הוא שם-הקוד בו שצ"ה ואני מכנים את חברתנו ק', שעבדה איתנו פעם בחברת הייטק כזו או אחרת, אבל מאז היטיבה את דרכיה הנלוזות ופנתה לעסוק בעולם המופלא של מדעי-הרוח. ק' חייתה כמעט חמש שנים בניו-יורק מטעמו של איזשהו סטארטאפ שכוח-אל, וקורותיה שם, כפי שהיא מספרת אותם, יכולים לפרנס רומן עב-יריעה. ק' שלנו מצאה את עצמה בתקופת החגים בסיור נוסטאלגי בעיר-מחצבתה, כשהיא משתכנת אצל ידידה גרמניה שהרגישה צורך לכפר על מוראות טרבלינקה, ולפיכך פרשה לחברתנו מצעים בחדר-האורחים המרווח שלה. עם ק' לגמתי מרק קנטונזי בכוך סיני קטון, ואחר-כך צפינו יחדיו בהצגה "דה היסטורי בויז" ("החבר'ה מההומאנית"?) – מחזה בריטי לא קל לצפייה, גם בשל נושאיו הלא-פשוטים וגם בשל המבטא הבלתי-אפשרי של השחקנים. שבע בסולם דודינק'ה.

·         עם פאבלו וחואניטה, כמו שאתם כבר יודעים, סעדתי פת של ערבית במסעדת היוקרה "לה ברנארדאן". מנות קטנות ומעוצבות להדהים רדפו זו את זו בקצב של צב מוכה-אנגינה, בעוד אנו משיחים חרישית ובנימוס רב בנושאים רבי-חשיבות שעל האג'נדה התרבותית, כמו נניח יחסי הגומלין והמתח האקזיסטנציאלי שבין הנותן למקבל אצל האומואים. למרגלותינו נמנמה כל העת בִּתם הרודניסימה, שהייתה מתוקה כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה. העברנו שם אשמורת קסומה, עת מסביבנו התרוצצו עשרות מלצרים, מוזגי רטבים ומחליפי סכו"ם. הרגשנו ממש כמו אז בפולין, בארמונו של הגראף פוטוצקי. היה וואו-שיגעון ברמות תת-גרעיניות.

·         "הרב השובב" הוא ממגיביי הקבועים, ואדם יקר עד מאוד. המדובר באחד מהקהיליה הקטנה של "יוצאים בשאלה", שממשיך לחיות עדיין בתוך עמו ולהפגין כלפי-חוץ צביון חרדי למשעי, ועם זאת בינו לבין עצמו הוא חש כחילוני מן המניין. את סיפורו שלו עוד אעלה פעם בפוסט נפרד, שכן זהו בעיניי סיפור מרתק מאין-כמותו. האיש (הבה ונקרא לו ד') חש קרבה ברורה לעולמם של הגייז, בשל מוטיב החיים בארון ומחוצה לו שהוא עצמו חווה בחייו. לבקשתו עשינו יחדיו סיור למיטיבי-גאווה בשכונות האגזוזנים העיקריות של מנהטן, הלא הן הווילאג' וצ'לסי. גם אכלנו יחד בנודליה חינֶזית שאני מאוד אוהב, על השדירה השישית, שם יש למזון טעם קצת יותר אמיתי מאשר במלכודות התיירים הפזורות בעיר. אני לימדתי אותו לאחוז בצ'ופסטיקס, ואילו הוא, עת דלה בעזרתם פיסות של חזרזיר מן המגס, פרש בפניי שני מדרשים מרתקים. היה תורני עם טוויסט חתרני.

·         עם שמיים כחולים ביליתי ערב משובח במסעדת בשרים ברזילאית, לא רחוק מהמלון שלי. שמיים גר כבר שנים רבות בניו-יורק ומכיר בה כל אצבע קטנה וציפורן. המדובר בבלוגר גבוה, רחב כתפיים, תכול עיניים וגלוח ראש למשעי. ועם זאת הוא אוחז באישה ושני ילדים קטנים. איזה פספוס משווע לקהילה ההומואיסטית! מכל מקום, שיפודיי הבשרים שנהרו אל השולחן השכיחו ממני חיש-קל כל נושא אחר, ושנינו התמקדנו בלעיסה מרתונית, בניסיון נואש לסקור את כל סוגי המטעמים. יצאנו משם כבדים למדי, ועל-כן החלטנו לתור רגלית את טיימס סקוור הסמוכה, כדי ששמיים יוכל לצלם שם קצת. אני בהחלט מצפה לפוסט-תמונות מהסיור בבלוגו של הצלם המוכשר הזה! קינחנו את הערב בפראפוצ'ינו תה-ירוק ובסיפורים מסמרי שיער של מר שמיים על אודות קורותיו בעת נפילת התאומים. שווה צפייה!

·         נוי לקחה אותי ללאנצ' מסוגנן במלון "רויאלטון" המהודר. מלון זה, כשמו כן הוא, מהווה משכן לאצולת העיר ולשועיה. הלובי מרוהט בטוב-טעם, בגוונים אלגנטיים של שחור ולבן, ונוי עצמה התגלתה כאלגנטית אף יותר. מעל סלמון משובח על מצע עדשים (בצלחתי), וסלט של מגוון חסות עם קוביות סלק, פלפלת וצנון יפני (בצלחתה), שחנו ארוכות על אבינו אדם, על אמנו חווה, ועל מלאכים בשמיים. אללי! שהדי במרומים שיכולנו לסכור את פינו עת תמו הסלמון והחסות מן הצלחות. אך אופיינו הרך לא עמד לנו, ועל כן קינחנו נוי ואנוכי בטארט טאטן ובשטרודל בננות בהתאמה, כל אחד מהם מרובב בגלידה אחרת ובסירופ תואם. היה אלוקי.  

·         ב"ש וגא"ש הם חברים טובים שלי המתגוררים מזה כמה שנים בוושינגטון די.סי. אני אוהב אותם אהבת נפש, אך מסיבות גיאוגראפיות איני זוכה לראותם די והותר. כיוון שכך אני מנסה בכל עת בה אני מגיח לניו-יורק לשלב בטיולי גם קפיצה קטנה לבירה האמריקנית. בשבת האחרונה שלי בתפוח הגדול עליתי אם-כן על רכבת מהירה, הגומאת את המרחק הזה בשלוש שעות, והעברתי יממה תמימה בביתם של בני ש', לפני שסבתי על עקבותיי ושבתי אל העיר הגדולה. במהלך אותן 24 שעות זכיתי לבלות בפיקניק שאורגן עבור עמיתיה ללימודים של נ"ש בת הארבע ע"י הורי התלמידים. יצאתי גם לסיור קניות עם ב"ש, שהכיר לי את טי. ג'יי. מאקס ואת פיילינ'ז בייסמנט, חנויות של מותגים בהוזלה שנותנות פייט רציני לסנצ'רי 21 האהובה. ואפילו זכיתי לסעוד עם כל משפחת ש' במסעדה אתיופית משובחת, ולקנח את הסעודה בקונדיטוריה אתיופית לא רחוק משם. מובן שגם גנבנו שעה פה ושעה שם להתעדכנויות, רכילויות ושיחות בטלות. ב"ש הראה לי כמה אתרי אינטרנט שהוא עובד עליהם, גא"ש ספרה מעט על העבודה האקדמית המרשימה שלה, ואילו אני השלמתי מצדי בסיפורים על מפגשים, התאהבויות וסטארטאפים (לא בהכרח בסדר זה). וושינגטון די.סי. (ובפרט דירתם הקסומה של בני ש') שולתתתתת בגדול.

·         את חברי הטוב מב"א, שהגיע ביומי האחרון בעיר מסן-פרנציסקו לניו-יורק, לא הספקתי לפגוש, למרות שקיווינו לפחות לסעוד יחדיו ארוחה כזו או אחרת באחת ממסעדותיה המשובחות של מידטאון מנהאטן. אפילו בימבלונת חשבה לקפוץ מבוסטון כדי להצליח לפגוש אותי לפני שאני שב לארה"ק תובב"א, אך למרבה הצער לא נסתייע בידה הדבר. וכך תמה סאת מפגשיי בעיר, וכבר עליתי על מטוס סילון, וכבר עזבתי על ג'טפליין, ומניה וביה חזרתי לעירנו האהובה תל-אביב לפני שמי מכם הספיק להגיד "ג'ק רובינזון".

אמת, היו גם כמה קפיצות לקובות-החטא הידועות לשמצה של ניו-יורק. ביקרתי שוב בסאונה החביבה "ווסט סייד קלאב", וגם הלכתי מספר פעמים למועדון הפרוע המתכנה "אל מיראז'", ברחוב האוסטון מזרח, בואכה הלואר איסט סייד, לא רחוק מהמעדנייה של כ"ץ הידועה בקנישעס ובלאטקעס העסיסיים שלה. אבל כאן באמת שאין לי כלל וכלל מה לחדש. פרט לכך שהיה לי שם כיף גדול ושאני מקווה לפקוד שנית את אלה המקומות – ובעצם את ניו-יורק בכללותה – בטרם ירחק היום.

שובי ציפורת על כנף הרוח

כבר בגני פיתח הסמדר

בושם לימון ניצת התפוח

גשם הלך וחורף עבר.

הו מי יביא לך זו האיגרת

מי יישאך כלה אל גני

קן לך אבנה על בד וצמרת

ריח תפוח אודם שני.

בואי נא בואי צביית החמד

בגד של טל לבשו השדות

כבר האדימה לנו השמש

ובגביענו יין אדום.

הו מי יטוס ידאה בשמיים

מי לך יביא בשורת האביב

מי יישאך כלה על כנפיים

מי אל גני אותך מי ישיב.

שובי נא שובי כי תם החורף

שחר חדש הקיץ הביא

שובי אלי קינך הציפורת

שובי צבייה אל ערש הצבי.

הו מי יביא לך זו האיגרת...

ריח תפוח, אודם שני 

ביצוע: הדודאים

מילים: יורם טהרלב

לחן: נחום היימן