ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂרהוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר. (אסתר, פרק ג') 

כידוע לכם, נשלחתי בשבוע שעבר מטעם מערכת העיתון בו אני עובד למשימת תחקור חלומית ממש: סיקור תערוכת הגאדג'טים העולמית בלאס-וגאס. משהו שכל כתב לייפסטייל מתחיל היה מרטיב ממנו חודשים. רק מה, אני פולני זקן וכמוש, ולכן קיטרתי תחת כל עץ רענן עד שעליתי לכולם על העצבים. בסוף פוסיקאט תפסה אותי באצילי-זרועותיי, ניערה אותי כמו קוקטייל בשייקר, והסבירה לי שווגאס היא עיר חלומית, לא פחות. לדבריה מדובר במין לונה-פארק ענקי, מלא אטרקציות, אירועים וסבבה, וכדאי מאוד (מאוד!) שאני אתאפס על עצמי מהר, כי אני הולך ליהנות שם משהו אש. כתגובית נהמתי לה בזעף דבר-מה לא-ברור, ארזתי ציקלון כמי שכפאו שד, ועליתי בעצבים על האוטובוס האחרון לעיר החטאים.

תשמעו, אחרי שבוע בווגאס העניין ברור לי כשמש. אכן, לונה-פארק בגודל של עיר, כל-כולו התרחשות ופעילות, נוצץ ומנצנץ, קופץ ומקפצץ, כל מה שתרצו בהישג יד בכל עת ובכל מקום. אלא מאי – ה-כ-ו-ל פלסטיק. פלסטיק פלסטיק פלסטיק. כל מרכז העיר, השדרה הקרויה "הסטריפ", הוא רצף של מלונות ענק שכל אחד מהם הוא חיקוי זול למשהו אחר. כך מתהדר לו מלון "פריס" בלובי שכולו רחובות פריזאים מפלסטיק. מלון "אי המטמון" מתגדר בספינת פיראטים בגודל טבעי, עשויה פלסטיק טהור. ואילו מלון "ד'ה ונישן", כלומר "הוונציאני", מכיל בבטנו סבך תעלות פלוס גשרונים פלוס גונדולות פלוס גונדוליירים פלוס דרושים, שכולם אבל כולם עשויים, תנחשו ממה.

מובן שתחת כל עץ פריזאי רענן, על גדת כל תעלה ונציאנית, ולאורך סיפונה של כל ספינת פיראטים, מפוזרים, כמו גרגירי אורז אחרי חתונה, מגוון אמצעי הימורים – שהרי זו מטרת קיומה של העיר כולה. הכול הכול הכול מנוקד במכונות-מזל, שולחנות רולטה, בלק-ג'ק ופוקר, ושאר מרעין בישין, שלידם עומדים פורטי-כספים כבויי-מבט וביניהם מתרוצצות מלצריות קוקטייל עבות-מותן. ליד המכונות והשולחנות יושבים אמריקאים שמנים, מוזנחים ועייפים, ומורידים את כספם לטמיון בשיטתיות מבהילה. ואף עבדכם הנאמן לא יכול היה להתאפק והוריד חיש-קל לזבל איזה מאה דולר פלוס מינוס כמה סנטים. אבל שטויות, היה שווה כל גרוש (???).

מה עוד יש בעיר המדברית הזו? קודם כל המון הופעות למיניהן, שגם הן, כמו רחובות פריס מפלסטיק, נועדו למשוך את התיירים לכיוון ההימורים בלי שירגישו (עאלק). כל גדולי השמאלץ האמריקאי, בכירי האוּרי-גלרים וכוכבי הזמר הדביקים בסגנון עדות הסלין דיון, התכנסו בווגאס המעטירה כדי להנעים לאמריקאים השמנים (אלה ממקודם) את זמנם. אליהם מצטרפים עוד שלל מוזרויות כמו עדת חקיינים של אלוויס בדרגות שונות של ריגור-מורטיס, סטנדאפיסטים הזויים מהגיהינום, ומיני ז'ונגלרים המלהטים באלות ובבקבוקים בעודם נוסעים אחורה ולצדדים על תלת-אופן מטאלי. עשרה קבין של פיחסה ירדו לעולם, תשע-תשעים-וחמש מהם (לא כולל מס) נטלה לאס-ווגאס.

ואיך, אתם תוהים, מתנייעים בעיר? ובכן, הסטריפ כולו שורץ מוניות ולימוזינות-סטרץ' למיניהן, אבל לרוב הן תקועות בפקק אינסופי ומצפררות זו לזו בזעם לא-כבוש. אז הולכים ברגל, מה שמתגלה כמעיק למדי: לא רק שהמרחקים עצומים, ובין מלון למלון יש מרחבים שוממים ו/או חנויות "הכול בלירה" בסגנון בת-ימי, אלא גם שהמדרכות שורצות פורטוריקאנים שמנסים לדחוף לך כרטיסי ביקור של סטריפטיזאיות ושאר נערות עובדות. מרוב שהם נדבקים אליך וזה לזה, במקומות מסוימים נראה שיש יותר פוּשרים כאלה מתיירים.

כשממש נמאס אפשר לעלות על המונורייל. אותו חד-פס עתידני משייט מצד לצד של הסטריפ, אבל קצת במקביל אליו, מאחורי הישבן של המלונות. מה שמבטיח שבדרך לחד-פס תעבור שוב דרך לובי עמוס מכונות-מזל ותשרוף עוד כמה גרושים. כשנכנסים למונורייל והדלתות נסגרות, מייד נשמע קול נעים של בחורה המהללת את כל האטרקציות על פניהן אתה חולף. רק שאחרי שתיים-שלוש נסיעות בא לך פשוט לחנוק את הבחורה הזותי שממשיכה להגיד את אותם דברים בדיוק באותו קול צוהל. אז במקום זה אתה מסתכל על הנוף ומגלה ש – איזו הפתעה – מאחורי הסטריפ הכול פחי-זבל וטריילר-פארקס ושכונות מצוקה של עובדי המלונות, בְּזוקות דשא צהבהב וכסאות (פלסטיק) מסמורטטים, ואז בכלל בא לך להקיא.

אתם וודאי שואלים את עצמכם מה אוכלים בווגאס הנאווה (נוֹט!). ובכן, בכל מלון ישנן כמה וכמה מסעדות שחלקן ברמה עולמית ובמחירים מבהילים. מצד שני, לכל מלון יש גם מסעדת אכול-כמה-שאתה-יכול בתשע-עשרה-תשעים-ותשע (לא כולל מס). שם מאפשרים לכל נברסקאי כרסתן להתפטם בפחמימות ריקות ושומן טרנס כאוות נפשו (ונפשו, תדעו לכם, אווה מאוד). למזלי שהה בווגאס במקביל אלי גם חברי הטוב עפ"מ, הזכור לכולם מהטיול לספרד, והוא הזמין אותי למסעדת "טאו" הסקס-והעירית, וגם לחור קטן ואותנטי בשם "לוטוס סיאם". טאו הייתה מעצבנת. בלוטוס היה ממש טעים ונעים. עפ"מ גם לקח אותי לסיבוב שופינג קצר, בו רכשתי לי שש זוגות גרב ספורט שבאה עלי ברייס. להשלמת השילוש הקדוש אוכל-שופינג-סקס אציין רק שלתענוגות המיטה לא צרפתי אלי את עפ"מ (שהוא שקסי מאוד אבל סטרייט לחלוטין). במקום זאת בדקתי את הסאונה המקומית (פיחסה), את נער-הליווי האוסטרו-הונגרי אָקוֹש (וואו!) ואת נער-הליווי הקליפורני רוברט (בינוני מינוס). זהו-זה בסקציית הבילויים.

ומה עם תערוכת הגאדג'טים, תתמהו? ובכן, יש את התשובה הרשמית ואת התשובה הלא-רשמית. באופן רשמי זו תערוכה מדאימה, מאממת וקצוות-מפוצלים-שולתתתתת. באופן לא רשמי זה היה מייגע ברמות, שכן מדובר בשטח שלידו פארק הירקון נראה כמו חיית-כיס. אבל אתם יודעים מה – גם ככה הפוסט הזה כבר מתארך יתר על המידה, אז אולי אקדיש לתערוכת הגאדג'טים פוסט נפרד. ושם גם אספר על תערוכת הפורנו שהתנהלה במקביל אליה.

פרדי על הבוקר! - אתם בקושי פקחתם עיניים...

נתונים סטטיסטיים, אנשים עם משקפיים.

העצבים כמו מסטיק, הפחדים חדים עדיין...

ושאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים.

מה יהיה?! מה יהיה?!

פרדי על הבוקר! - צחצחתם את הניקוטין מהשיניים?!

יום חדש מתחיל, זה מה שברור בינתיים.

שחקני רולטה - הקזינו הגדול פתוח!

נרוויח או נפסיד?!

שום דבר כבר לא בטוח

תגידו... מה יהיה?! מה יהיה?!

פרדי על הבוקר 

ביצוע: החברים של נטאשה

מילים: מיכה שטרית

לחן: ארקדי דוכין