אז גלשתי לי באטרףדייטיג הנאלח, כמו בכל יום (כל היום), ופתאום פונה אלי מאן-דהו בשפה האנגלית (!). ישר חשבתי איזה דייג ויקינגי חסון )אבל רגיש(, ותיק-תק נהייתי אקסטרה-נחמד-וידידותי. למעשה אני אקסטרה-נחמד-וידידותי לכל מי שבכלל פונה אלי, שזה נניח אחד בשבוע, ורובם בכלל מתגלים כבני שישים כרסתניים עם שיערות באורך מטר מהאוזניים. וזה הזמן לחזור ולציין: לא כל פרה היא דוב! (כל הזכויות שמורות לחברתי הטובה א.ל. חיותא). אבל אני סוטה. סוטה מהנושא, זאת אומרת. בקיצור – נשמעה אזעקת תוצרת-חוץ, ואני ישר מחליף מחסנית לאנגלית שייקספירית ושואל בנימוס מה נשמע, וכבר מפנטז על האיטלקי השרמנטילי שמחייך מצדו השני של הצ'אט, ואז אני מגלה שהבחור ערבי.

לא שיש לי בעיה עם זה! אחדים מחבריי הטובים ביותר הם ערבים! אוקיי, בעצם זה לא ממש נכון. אין לי אף חבר ערבי ואני מכיר ערבים בעיקר מסיפורי דני-דין, שם הם מוצגים באור ממש לא מחמיא. אבל מייד התעשתי ונזכרתי ביוסוף סוייד מה"בועה" שהוא חתיך הורס ברמות, והמשכתי את הדיאלוג במתק שפתיים לאמור – בן כמה? מאיפה? במה עוסק? מה גודל הכלי?

וכך הסתבר שהבחור, מוחמד שמו, גר בטירה (ממש כמו סייד קשוע, הסופר האהוב עלי), הוא בן ארבעים ושתיים, ועובד בתחום התשתיות. באיזו חברה? חברת החשמל הפלסטינית כמובן! ובאיזה תפקיד, הקשיתי? (בטח מהקופיפים האלה שמטפסים על עמודי מתח גבוה, בעל שריריי שוקיים מעוצבים לתלפיות!) – ובכן, סח מוחמד, אני סמנכ"ל התפעול של החברה.

סטאגאדוש! מייד הלכתי וגיגלתי אותו, והסתבר שאכן כך. ידידנו מוחמד (או – מוחמד צאלח איבן-אנבל בשמו המלא) באמת יושב בהנהלה הבכירה של חברת החשמל הפלסטינית, כפוף ישירות למנכ"ל הכל-יכול. ברצותו יניף אצבע צרדה, ועלטה תצנח על עזה כולה, וברצותו יוריד ידו, והאורות ישובו אל חברון הנאווה. בקיצור – כלי-כלי. עם תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני במנהל עסקים מהרווארד, פשוט שידוך שכל אם פולניה הייתה שמחה למצוא לבנה (בהנחה כמובן שקוראים לה ארנה מר-חמיס). רק בעיה אחת קטנה. מוחמד שלנו, כך על פי תמונותיו מטקס פתיחת הטורבינה החדשה בשכם, הוא בחור קטן ודק ואפעס טיפה מחוצ'קן, ולא ממש דובון שרירי כמו שאני אוהב. אבל נו באמת, ממתי צורה חיצונית זה מה שקובע? כלומר, זה בהחלט הדבר היחיד שקובע. אבל בלי כל קשר רציתי לפגוש אותו לקפה. כי, אתם מבינים, נראה לי סופר-מעניין לשמוע קצת על חייו של הומו במגזר הערבי – ועוד בין שכנינו הפלסטיניים! כך שכמעט קבענו לקפה, אלא שמוחמד היה צריך לנסוע בענייני עסקים לסוריה, אז דחינו את כל העניין בשבוע.

כשבאתי למחרת לעבודה וסיפרתי בהתרגשות על המחזר החדש תוך כדי ארוחת צהריים ב"זוזוברה" כמעט שנחנקו עמיתיי מאיטריות האודון החריפות שלהם. מה שנקרא – ידענו שאתה ססססמולני מניאק אוהב ערבים, אבל עד כדי כך? אשכרה לקפוץ למיטה עם איזה מוחמד מזדמן? בטח יש לו, נו את כל המחלות האלה שיש לערבים! הם הרי חיים בכלל בימי-הביניים, עם כל הביוב שזורם בחוץ! פיחסה!

לא רק זה, אלא שבהתגבר עליהם זעמם, החלו עמיתיי לצייר בפניי תרחישים שחורים-משחור, כל אחד מהם יותר מפחיד ממשנהו. אחד טען שזו בטוח מלכודת וברגע שאגיע לביתו של המתכנה-מוחמד בטירה, מייד יזנקו עלי שלושה גברתנים (יאמי!) ויחטפו אותי לשטחי הרשות הפלסטינית, ואז אני יוצא מין גלעד שליט שכזה (שזה הרבה פחות יאמי, כפי שאפשר להבין). ואם אני פוגש אותו בתל-אביב, נניח בבית-קפה? נו, אז ברור שהוא מייד מחליק לך כדור שינה לקפה, גורר אותך לבגאז' של האוטו ולוקח אותך לטירה, ומשם אנחנו כבר יודעים איך הסיפור ממשיך! אבל, הקשיתי, לא היה יותר הגיוני שינסו לפתות אותי עם איזה כוסון א-לה-עומר-שריף, ולא עם בחור נמוך, דקיק ומחוצ'קן? טוב, זה מייד העביר את החבר'ה לתרחיש אחר, לא פחות אפוקליפטי.  

בתרחיש השני מוחמד הוא באמת שה תמים, אבל מכיוון שהוא כזה וי.איי.פי בשטחי הרשות, הרי שמרגע שאנחנו נפגשים השב"כ מייד מכניס אותי לרשימה השחורה והחל באותו רגע מעכבים אותי לחקירה בכל פעם שבא לי לנסוע לסן-פרנציסקו, ומרוב שאלות אני מפסיד את הטיסה, ואז גם דורשים ממני להפוך לסייען ולהעביר להם מידע בפתקים קטנים מגולגלים היטב ומוצפנים בצופן דה-וינצ'י, ומתי אני אמצא זמן לכל זה בין שלל עיסוקיי? בואו נראה... אולי מי מעמיתיי מכיר מישהו בשב"כ? פשוט אשיג דרכו את הטלפון של ראש מדור בכירים-הומואים ואשאל אותו אם זה בסדר שאני נפגש עם מוחמד, לא?

לא, לא ממש. זה יכול לקחת המון זמן, ויטרטרו אותך בין אינסטנציות, ואתה תיפול בין הכיסאות, זה ממש לא כיף. בגדול. וחוץ מזה, גם אם לשב"כ לא אכפת ממנו או ממך, הרי אתה יודע טוב מאוד שכל המשרות הבכירות ברשות הפלסטינית מאוישות ע"י חמולות ומאפיות, ומייד אחרי שתתאהבו ותקימו בית בבקה-אל-שרקייה, יחטוף אותך מישהו שמסוכסך עם החמולה שלו וישתמש בך כקלף מיקוח תוך שהוא גוזם כל פעם חתיכה מהאוזן שלך למען יראו וייראו. זה קצת כמו להתחתן עם האח הקטן והחמוד של האלפרג'ילים.

אוקיי, כבר לא הייתה ברירה. נאלצתי להתקשר למוחמי-המאמי ולהגיד לו ש, איך לומר, כל כמה שהוא כוסון-על (?), יש פה פשוט טוּ מאצ' היסטורי בין העמים, וזה לא אני זה אתה וכו' וכיו"ב. אז זהו. האיש התרעם, התעצבן, קצת התחנן, ולקינוח ירק לי בפרצוף, כינה אותי גזען נאלח, ואיחל לי בדידות מזהרת לכל ימי חיי. אבל לא היה הרבה מה לעשות בנדון. מראהו של ראשי הערוף, מונח עטוף בשקיק על מפתן דלתה של ש' כהן מזגנים, פשוט צימרר אותי אל מעבר לנקודית האל-חזור.

ורק לפעמים, אני מרגיש קצת לא נעים כזה. ש, אתם יודעים, המגיבים (ובעיקר הטרולים) כאן בבלוגיה יגידו לי שוב מה בדיוק הם חושבים עלי (ולי כידוע יש נפש רגישה ופגיעה עד מאוד). וגם, בתור ססססמולני טוב, אני עדיין חושב שהייתי צריך לתת לו להכניס לי את שלו, כמין פיצוי על שלושים שנות כיבוש ודיכוי. ככה, בשביל המצפון, אתם יודעים.