"המממממ", לִמלֵם ד"ר ק', בעודו מיטיב את משקפיו על אפו. "נראה לי שאין מנוס. נצטרך לעשות לך קולונוסקופיה".

קולונוסקופיה???

ובכן, כזכור לכל הקוראים, הריני מתמודד בחודשים האחרונים עם מין תחלוא חמקמק ומשונה, המתעתע בי כמו אורי גלר בריבוא צופיו. אני מחפש אותו על בלוטת הלימפה האנטימונית, והוא בורח מייד לאזור הכליות וחורץ אלי משם לשון ירקרקת. אני פונה בריצה לכיוון הכליות – אבל הוא כבר עבר לוורידים, ומביא אותה בשפריצים והתזות כאילו פתחו שם פארק מיים בסגנון עדות שפיים. ממש עוץ-לי-גוץ-לי של הפסיכופתולוגיה. ועכשיו, ברוב ייאוש, החליט דוקטור קאבורקיאן שהגיע הזמן לטפל באופן יסודי במערכת העיכול בה טרם נגענו  – ומכאן הקולונוסקופיה.

קולונוסקופיה? ווס איז דוס? מסתבר שלא מדובר בתצפיות נינוחות בעזרת משקפת מכוסת-עדשה על עמודי שלמה, נניח. לא ולא. מדובר דווקא בתהליך שבו מחדירים לישבנו של הפציינט צינור עבה, ארוך וגמיש באורך כמטר וחצי, ובעת שזה יושב בטח בקרביו של המטופל, משחילים דרך הצינור דנן מגוון מכשירים כדוגמת מצלמה, סכין מנתחים, מספריים זעירים, פצירה, קיסם שיניים וחולץ-אבנים-מפרסות-סוסים, ועושים שם מין פריש-מיש שכזה שלא ברא השטן. החולה עצמו אמור שלא להרגיש דבר לאורך כל התהליך, בשל הטשטוש הנעים בו הוא שרוי... אבל למה להקדים את המאוחר.  

ודאי תחייכו ותאמרו לעצמכם – מה הוא מתלונן? בתור הומו מן הישוב לא צריכה להיות לו שום בעיה עם זה! ובכן, יקיריי, עם מטר וחצי לא התמודדתי עדיין, ובטח לא כזה שבקצהו אזמל קצבים משונן. יש גבול לכל תעלול.

מה שכן, לפני שבכלל פוצחים בהליך הרפואי המרענן, צריך לנקות את המערכת טוב-טוב מבפנים כדי שהפריסקופ המגשש יטייל לו בתנאי ראות טובים (ולמה בעצם לא שמים עליו וישרים, אתמהה? טוב, טוּ לֵייט פוֹר דֶת). בקיצור, למשך ארבעה ימים לפני הבדיקה יש לשמור על מין משטר מזון משונה, שבמהלכו מותר לאכול רק לחם לבן עם דבש, עוף, ופתיתים. בשום פנים ואופן אסור לצרוך סיבים משום סוג! לא ירקות, לא פירות, ולא מוצרי חלב (ממתי יש סיבים במוצרי חלב?). ואיך לעזאזל ימצא איש הייטק מהרצלייה פיתוח מקום לאכול בו עוף ופתיתים בצהריים? הרי הכול אצלנו, כמו שאומר הצ'יף, זה אפיפיות בטטה ברוטב רוזמרין! אז ביום הראשון קפצתי לקיבוץ של קווימ, ושם באמת הצלחתי, בין סוניה לברוניה, להשיג את מבוקשי. אבל מה בשאר הימים?

"המממממ", לִמלֵם חברי לעבודה צ'. [אגב, אם קוראים לו צ'רלי, אני צריך לשים שני גרשים מעל ה"צ"?]. "תגיד, סושי לא עונה על הדרישות?". ובאמת, אם מדובר בניגירי, אזי הטונה הנאה מתפקדת על תקן עוף ואילו האורז, הטבול בחומץ סאקה, הוא סוג של קירוב ראשוני לפתיתים. צריך כמובן להיזהר מאצת הנורי הסיבית – שלא לדבר על הג'ינג'ר – אבל לפחות מצאנו מה מותר לי לאכול בלי להרחיק עד חדר האוכל של עין-סָפֵק.

טוב, יומיים טחנתי סושונים, ואז הגיע היום שלפני הבדיקה. או אז עובר לו הפציינט המכורכם לנוהל-קרב של ממש. בשלב זה ניטלים מתפריטו גם החלבונים הצרים ופחמימות הלחץ, והוא עולה על תפריט שכולל נוזלים בלבד. לא רק זה, על הבוקר בולע החולה המדומה גם בקבוקון שלם של סופודקס, תכשיר לקסטיבי ידידותי שתפקידו לרכך את הקיבה כאילו היה חובטן-כתיתות תוקפני. כעבור ארבע שעות בולעים עוד בקבוקון של סופודקס ואז החגיגה מתעצמת. למעשה, בשלב מסוים הרגשתי שכבר אין לי דבר להוציא עוד, לבד מאשר את נשמתי. מערכת העיכול שלי היטלטלה לה בצירי לידה שמזכירים את התפרצות הר-הגעש קרקטואה, אבל כל מה שהצליחה להנפיק היו רק מים זכים. אתם מכירים את המזרקות היפות האלה של אירופה הישנה, בתוכן יושב קוממיות פסל של חצי-איש-חצי-ברווז המתיז ברוב-הוד סילון עז של מים מנחיר-שמאל שלו? כן, אז ככה בדיוק.

שעתיים לפני הבדיקה כבר הייתי שבר-כלי מסמורטט וספרתי את הדקות. מובן שבדיוק אז התקשר אחד הבכירים אצלנו, כולו נרגש, עם איזה סטארטאפ תוסס ואנרגטי שחייבים (אבל פשוט חייבים) לטפל בו בשיטת פאראג'. גמגמתי משהו חלוש על מזרקות וטריטונים והבטחתי לטפל בעניין מיידית, ואז הנחתי את האפרכָּס והמשכתי לבהות בטלוויזיה כמו ינשוף על ואליום. בסוף הגיעה השעה היעודה ופוסיקאט המתוקה מנשוא הופיעה לאסוף אותי מהבית. שהרי, כמו שכולם יודעים (?), אסור ללכת לבדיקה הזו בלי מלווה, וזאת בשל ההסתבכויות הצפויות – מדום-לב ועד סרטן המרפק.

תוך דקות מספר הגענו למתחם זמנהוף המצ'וקמק. נדהמנו לגלות שבחדר ההמתנה לא רובצות שש זקנות נרגנות, כמקובל (פוסיקאט: "הבטחת זקנות! מה אני אעשה עכשיו בזמן ההמתנה?"). (התשובה: הגברת הביאה איתה ספר קריאה שלטענתה בדיוק מתאים לאירוע: "שואה שלנו"). תוך כמה דקות נוספות כבר הונחתי על שולחן הניתוחים בידיה החזקות של האחות טובה, שגם שיגרה זריקת טשטוש אימתנית במעלה זרועי. דקותיים לאחר מכן כבר תחב דוקטור שקר-כלשהו את הצינור המובטח היישר אל הארץ המובתחת, ובא לציון גואל.

שכבתי על השולחן והרופא חיטט וחיטט – תחושה שבטח מזכירה את הרגשתו של גלילון לפני מסדר בוקר. לבסוף הזדקף קוממיות מעל איזור האסון ואמר באכזבה מסוימת שהכול נקי למשעי ולא נרשם כל ממצא פתולוגי. להערכתי הוא גם קיצץ לי תוך כדי התהליך חתיכה מהתריסריון בלי לספר, ושם בצד בשביל הספיירים של המעבדה, אבל נו שוין, כולם עושים קומבינות.

האחות טובה הובילה אותי לחדר התאוששות, ברם בשלב זה כבר הייתי מאושש לחלוטין ובלתי-מסומם לגמרי. מתישהו החתולה באה והתיישבה על ידי, וניהלנו שיחת חולין על חתולין ושאר ירקות. אחרי עוד דקותיים הגיע גם הרופא ושחרר אותנו, כשהוא מצייד אותי בתעודת גמר מופתית. תם הטקס.

בלי למצמץ רצנו למסעדה הקרובה, ובלי לעפעף תקעתי שפע מנות וקינחתי במגוון מיני מתיקה. חוק שימור הקלוריות שולתתתתתת.

ומה עכשיו? איפה עוד לא חיטטו לי? אני מחכה ברוב מתח לפגישה הבאה עם ד"ר ק' כדי לדעת אם הוא הולך לתקוף הפעם את נבכי הראש או אולי את מסתרי כפות הרגליים. אני מבטיח לכם עדכון מפורט, וזאת בהנחה שאשרוד כמובן. ואם לא, אני מוריש את הדירה לפוסיקאט. והרי זה לא הוגן שרק חיימק'ה והנסיכה יזכו למגורים נפרדים משלהם – חייבים לדאוג גם לג'וניור, לא?