חודש יוני מופיע בלוחות השנה בעולם כ"חודש הגאווה". במקור מתייחסים הדברים למאורעות סטונוול, שהתרחשו בעשרים ושמונה ביוני שנת שישים ותשע. מקובל לראות באותו יום את תאריך לידתה של תנועת זכויות הגייז בעידן המודרני. שנה אחרי מאורעות סטונוול צעד בניו-יורק מצעד הגאווה הראשון בעולם, לציון המאורעות. מאז, מדי חודש יוני, צועדים עשרות מצעדי גאווה ברחבי העולם החופשי כולו.

מצעדי הגאווה לובשים פעמים רבות אופי ססגוני, ואולי אף פרובוקטיבי במקצת. הקהילות הגאות חוגגות את החופש שיש להן, ומחצינות לעתים תלבושות ודפוסי התנהגות שאינם חלק מן המיינסטרים. אבל אין לטעוֹת. המצעד הוא במובהק הפגנה פוליטית, של כוח – ושל דרישה לזכויות מלאות. למרות שנראה כיום כי השוויון ביין גייז לסטרייטים הוא מלא, הרי שלמעשה לא כך הדבר. גם בארצות הנאורות יותר נלחמת הקהילה הגאה מדי יום ביומו על זכויותיה, אל מול המון שמרני. לא כל שכן בארצות הפחות מתקדמות. ברוסיה למשל מסכלים כבר מספר שנים את הכוונות לערוך מצעד גאווה. ואני לא רוצה להכביר מלים על רמיסת זכויות הגייז במדינות האיסלאם ובעולם השלישי.

בשנים האחרונות נפל דבר בישראל. אל מול ההתקדמות בחקיקה ובקבלת השונה, עומדים כוחות הדת ומנסים להצר את צעדינו. עיקר המלחמה הינו סביב קיום מצעד בירושלים, נגדו מתאחדים אנשי הימין הישראלי יחד עם אנשי דת מוסלמים. בשנה שעברה נפתרה הסוגיה בדוחק על-ידי קיום האירוע במתחם סגור ומוגן. השנה, לקראת המצעד הצפוי בעוד כשבועיים בעיר-הבירה, הועברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק (לא פחות!) המבקשת לאסור את קיומו של המצעד.

רבים מחבריי הסטרייטים מתפלאים על דרישת הקהילה לקיים מצעד "דווקא בירושלים". אני מזכיר שמדובר במקרה זה במצעד שקט, ללא כל סממן ססגוני, הצועד ברחובות המרכזיים של העיר המערבית והחילונית, הרחק ממוקדי סערה פוטנציאליים. ובכל זאת נדקר שם צועד לפני שנתיים על-ידי צעיר דתי מוסת. דעו לכם: המצעד בירושלים אינו חגיגה של צבעוניות קווירית אלא מצעד פוליטי לכל דבר ועניין. כך, בבסיסו, הינו גם המצעד בתל-אביב.

אני מבקש מכם, כל קוראיי ואוהביי, כל מי שחירותי כפרט חשובה לו, לבוא לצעוד מחר בתל-אביב כדי להפגין הזדהות עם הקהילה ומטרותיה. כן, אני יודע, זה נשמע קצת פומפוזי, אבל אני כותב כאן מה שאני מרגיש. עלינו לדאוג לכך שישראל לא תהיה איראן, לפחות לא בדורנו. עלינו להקיא ולגרש מקרבנו את כוחות החושך, השואפים להחזירנו לארון הביניימי. נכון, חם בצהרי יוני בתל-אביב. נכון, ירקדו שם בחורים בלבוש מינימאלי על משאיות מנצנצות של מועדונים ריקניים. אבל בשבילי ובשביל רבים מחבריי הגאים זהו מצעד על זכויותינו. על הזכויות שהושגו בעמל רב ועל אלה שעוד יושגו.

מבעד למסך העשן הצבעוני, של השמחה הסתמית והצהלה הפשטנית, אני פונה מעל במה צנועה זו אליכם, אנשי הציבור הגאה וסטרייטים תומכים, לצעוד מחר. לצעוד כדי להגביר את הנִראוּת של הרוב השפוי, כדי להעלות את המודעות למצב המסוכן בו נמצאת כיום הקהילה בארץ, ובעיקר כדי להראות, לכל מי שחושש, ש"מצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!".

מחר, יום שישי השמונה ביוני אלפיים ושבע, התכנסות בצהרי היום בכיכר רבין, וצעדה מערבה לכיוון חוף גורדון. אני אצעד עם פוסיקאט ועם דגל גאווה גדול. מקווה לראותכם שם.