ביום שישי האחרון בצהריים ענדתי לגופי מכנס קצר וחולצית שחרחורת, ובידי אחזתי קוממיות דגל גאווה רב רושם, שרכשתי בזיל-הזול בתחנה המרכזית של מנילה. בידי השנייה אחזתי את פוסיקאט הדגולה מרבבה, ויחדיו פסענו מעדנות אל תחנת האיסוף הגדודית, בואכה כיכר מלכי העירייה. עמנו זרמו עשרות רבות של הומונים, לאזביות, להט"בניקים שונים ומשונים, ובעיקר סטרייטים תומכים. ליד רחוב בלוך עצר אותנו בחור מוצק, חובש כיפה סרוגה קטנה, על גבו צ'ימידאן מתפקע ולחזהו רב-הרושם אף-16 ב"הצלב". "אם אתם רואים דתיים," פצח בהתרגשות, ואני כבר הייתי בטוח שהוא חלק מהמארגנים שהחליט להסתערב, ומחלק לנו עכשיו הוראות פתיחה באש. אבל מסתבר שהוא בסך הכול רצה לומר שלא כל דוס הוא נגדנו, והוא עצמו ממש מזמין אותנו לצעוד בירושלים. המפף. אני אישית הייתי מזמין אותו לצעוד עמי הביתה, אבל פוסינקא חסרת הסבלנות משכה שתי משיכות חדות בקולר שלי, ומיד חזרתי לטופף לצידה בנאמנות.

בכיכר כבר היה ערב-רב של צועדים בפוטנציה, ביניהם סבבו עשרות גזלנים לרגע עם דגלונים, צמידונים, קשקושונים, ושתייה קרה בעשר שקל רק היום בזול. מקורות אמינים למחצה טענו כי באחת מפינות הכיכר עומדים בנימוס ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, ומנסים לשדל הומונים חסודים להתאבד תוך קריאות קצובות של "עוצו עצה ותופר". אבל מרוב דגלים ססגוניים והמולה נרגשת לא הצלחנו לראות או לשמוע אותם. לעומת זאת נחלנו פגישה מרגשת עם זרובבלה המאממת, אושיית ישראבלוג חסרת תקדים לה אני סוגד בסתר. זרוב חבשה את אחד מבגדי הים המפורסמים שלה ונצצה ככוכבת הוליוודית מהמעלה הראשונה. כבוד ואף ריספקט!  זאת ועוד: החלפנו נשיקות עם צב-אחד והגוזל שלו, לחצנו יד לג'יימס של שולה, בעל עיניי הפלדה המושי-משולמות, התחבקנו עם י' ו-א' המקסימים שנוסעים למרבה הצער לניו-יורק עוד כחודש, ואספנו בדרך לחיקנו החמים את ר' הביולוגית ואת קצה. בסופו של דבר פילסנו לנו דרך בין המון אדם מכל הסוגים והמינים, הגענו לראש התור ועצרנו, ממתינים בסבלנות לתרועת ההזנקה.

שניים וחצי נאומים מאוחר יותר ניתן האות, והתהלוכה העליזה יצאה לדרך. בראש נסעה דבוקה של "דייקס און בייקס" (או כמו שפוסי התעקשה לקרוא להן: "צ'יקס ויד' דיקס"). במחוזות סן-פראנציסקו הרחוקה מדובר בלאזביות אימתניות הרכובות על הארלי-דייוידסונים מפחידים לא פחות. ואילו במחוזותינו דיוושו בראש המחנה שתי דודות חביבות על ווספות וותיקות-למראה, ולידן עוד בחורינה על אופניים, ושתיים על קורקינטים. אבל נו, למה שנדקדק בקטנות. קצת אחריהן צעדנו אנחנו, כשמדי פעם ניתן אות משמיים לעצור ולהפגין גאווה בעמידה. בכל עצירת פתאום כזו מייד התנגשנו בָּווספונריות, וגם חטפנו במאחורה של הברך זץ קטן משתי אוחצ'ות שהתנגשו בנו בתורן. לא ממש הבנו למה צריך לעצור, אבל יכול להיות שבלי עצירה פשוט היינו גומאים את כל המסלול בעשר דקות, והמצעד היה נגמר עוד לפני שהתחיל.

האווירה במצעד הייתה, למרבה השמחה, הרבה יותר פוליטית מאשר נצנצית. נצפו הרבה פחות בחורים ערומות מאשר בעבר, ובעיקר הרבה פחות פרסומת סמויה למשקאות אנרגיה וחברות טלפון במסווה של פלטפורמות-שמחה וְרַדרַדוֹת וּרדוּדוֹת. הסיבה העיקרית היא שהפעם מומן המצעד מכספי העירייה ולא בעזרת גופים מסחריים (או כמו שאמר לי בתדהמה עמית המדריך החתיך: "זה מה שעושים עם קנסות החניה שאני משלם?"). אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה: האווירה הפוליטית ותחושת הביחד התאימו בדיוק למסר שאנשי הקהילה מנסים לשדר כיום, בימים קשים אלה של הפגנות שנאה וחוסר-סובלנות כלפינו מצד גופים שמרניים למיניהם.

מובן עם זאת שלא צעדנו בשתיקה, עטויי שק ואפר. דגלי הגאווה הצבעוניים להחפיר התנוססו בשמש, והמולה זמזמנית לוותה את הצועדים השמחים. פגשתי את ענת וענת שהגיעו במיוחד מהצפון הרחוק עם שלושה מששת הילדים, וגם את נוכלת משתכפלת ומשפחתה, אותן ממש התרגשתי לפגוש (מאממות לגמרי!!!!1). נתקלתי גם במישהו שהיה אתי בצבא ולא ראיתי שנים, והיום חובק שני ילדים במסגרת "הורות אחרת" (איזה מותק שהוא...). מישהו אחר מהיחידה שלנו, סטרייט לחלוטין (וגם די גרררר) הגיע לצלם כמנהגו מדי שנה, ובטוח פספסתי עוד כמה מכרים ומודעים (למשל הרב השובב וגם ע/ר שהגיעו הרבה יותר מאוחר, או חבריי מפורום גאווה בנענע, אמנון, כנרת, מיאגיין ובני-זוגם). כרגיל היו בין הצועדים גם כמה חתיכים שחטפתי חלושעס רק מלהסתכל עליהם. למשל בחורצ'יק אחד שכבר שנים אני מביט בערגה בפרופיל שלו באטרףדייטינג, שם הוא מכונה "לברדור". במציאות הוא אפילו הרבה יותר מרשים, אבל עדיין בלתי-נגיש בעליל. הוי.

בלי להרגיש הגענו די מהר לנקודת הסיום בחוף גורדון, שם גידרה העירייה מתחם מסודר עם סככות צל, דוכני בירה ופינות החתלה כנדרש. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו הוריד מיד את בגדיו, למען יראו וייראו איזה כיף בג'ים. אחדים נותרו במעילים ארוכים ממיטב אופנת חורף דאשתקד ונשבעו לעצמם שעד יוני הבא הם משילים איזה עשר-עשרים קילו כמו כלום. המתחם היה מאובטח היטב: בנים הופנו למישוש ע"י מאבטחים מסוקסים, ובנות נשלחו לבדיקה בטחונית אצל מאבטחות קשוחות (לא קצת דבילי כשמדובר במצעד הגאווה?). מכל מקום החוף התמלא תיק-תק בהמון אדם, ומוכרי ההלו-שושנה-שוקו-בננה לא ידעו את נפשם מרוב גיל, והתרוצצו בין הגאים בניסיון נואל לדחוף להם שומנים מוקשים עם צבעי מאכל זרחניים (מצאו להם למי). איזה כיף, קיץ בתל-אביב.

פוסי ואני, שנינו שונאי חול ידועים הבטוחים שזו המצאה של אלוקים שנועדה להתעלל בברואיו האיסטניסיים. לצערנו לא ניפקה העירייה כסאות-חוף לנתיניה, וכך קרה שאחרי שנים של הימנעות מצאנו עצמנו צונחים באנחת-מקשישים על המצע הגרגרי. מבחינתנו זו כבר הייתה התחלת הסוף, שכן כל תנועה לא זהירה מילאה את ישבנינו בעוד ועוד מאותן מכיתות זכוכית קטנטנות ובלתי ניתנות להסרה. מסביב המה הסער, אבל אנחנו כבר החלנו מחשבים את קיצנו לאחור. וכעבור זמן לא-רב עפעפנו בביישנות זה לזו ומשכנו איש בזרוע רעותו, וחמקנו מקריית השמחה. בדרך החוצה עוד הספקנו לפגוש את זאזי ולהחליף חיבוקים, וזהו.

אז מה היה לנו? בסך הכול מצעד מרשים, מרגש ומהנה ביותר. כאמור, הרבה יותר רציני והרבה פחות מקושקש מאשר בשנים עברו, ועם זאת עדיין נעים ועליז ומשמח עד מאוד. אווררתי את דגל הגאווה העצום שלי שנח על מדף כל השנה, פגשתי המון אנשים כייפיים שלא ראיתי כבר המון זמן, ונהניתי לאללה. כן, קצת גם נשרפתי, למרות הקרם שפוסי מרחה עלי בנדיבות – ואולי בגלל שלא שעיתי לתורותיו-הוראותיו של הצ'יף ("אל תשכח לקחת כובע!"). אבל אם זה המחיר שצריך לשלם, אז זה שווה כל גרוש.

עכשיו רק נותר לראות מה קורה עם המצעד שמתוכנן ליום חמישי הבא בירושלים. זה כבר יהיה הרבה פחות פשוט, אבל כולי תקווה שהמצעד בת"א טען אותנו במספיק אנרגיה חיובית כדי להתמודד גם עם מוראות עיר-הבירה. מבטיח לעדכן.