ובכן, היינו צועדים לנו פוסיקאט ואני, ברוב שובה ובנחת ברחובותיה של פריז העיר. מביטים אנה ואנה, סוקרים את חלונות הראווה המקושטים לכבוד חג המולד, מעירים זה לזה הערות קטנות על איזה צרפתון יפה עיניים שחלף מולנו, ובאופן כללי מבסוטים מהחיים. ואז, בצורה פתאומית ולא צפויה, מושך עבדכם הנאמן בשולי בגדה של פוסי ואומר לה בביטחון שאין שני לו: לחנות הבגדים הזו את חייבת להיכנס ולקנות לך משהו. פוסיקאט מביטה בי בתמיהה. אמנם, היא בהחלט תשמח לרכוש לה איזה מגף או מכנס או חולצ. אבל למה דווקא בחנות הזו שלפנינו? ובכן, מסביר אני לה, אם לא ניכנס לשם בזה הרגע, יקפא לי הצ'ופצ'יק וינשור מאליו.

כי זאת יש לדעת: יפה להפליא היא פריז בעונה זו, כשעציה התמירים מתנשאים עירומים מול גזוזטרות כסויות-שבכה, וגירלנדות נוצצות מעטרות את רחובותיה המוארים. ברם, קרה היא. קרה עד מאוד. קרה עד כדי כך שכותב שורות אלה, שבארץ מסתובב ורק חולצה לגופו, נאלץ לענוד על עצמו גופיה, חולצה, מעיל, צעיף, כפפות וכובע. ועדיין, אחרי הליכה של שעה קלה בחוצות העיר, חישב עכוזו החינני לקפוא באופן סופני ובלתי הפיך. זאת ועוד, אף אצבעות רגליו, שהיו גרובות בגריבה כפולה ונתונות בנעלי עור מעופרת יצוקה, בכל זאת כמעט נשרו מרוב קור.

ולמעשה מן הראוי לציין שאת הכפפות, הצעיף והכובע לא הביא איתו דודינקא שלכם מארץ הקודש. אלא נלקח הוא אחר כבוד בידי פוסיקאט בעלת התושייה לדוכן של ערבושים ברחוב מפוקפק, ושם רכש אותם במיטב כספו כדי לנסות להגן לפחות על קצוותיו אם לא על כל גופו. ובכל זאת, עת היו פוסעים להם השניים בסמטאות המָארֶה, ובשעה שהיו עומדים לפתחה של אותה חנות בגדים, לא נותר לדודינקא אלא להתחנן בפני פוסיקאט שייכנסו מהר-מהר פנימה כי אחרת אוי ואבוי גדול יהיה פה.

וכך נאלצה לה הגברת פוסיקאט המסכנה והאומללה לרכוש מגף, ואחריו מגפון, ואחריו תיק שיתאים למגפון, ואז שרשר שיתאים לתיק – ומשכה שם הגברת הכבודה את הזמן עוד ועוד, ואף התמקחה עם המוכרת באסרטיביות אופניות ("נוֹ!" אמרה לה המוכרת בזעם כבוש, "סה נה פה פוסיבל!"). וכל זאת במשך שעה תמימה או יותר, בעוד בן-לווייתה ישוב לו על רדיאטור נייח בפינת החנות, וכחלוף זמן מתחיל להרגיש מחדש את האצבע הקטנה של הרגל.

הבינו נא ידידיי, הרי ברור וידוע לכל שפריז היא העיר היפה בתבל. ויש בה ארמנות נשגבים, ובתי מידות ליופי, ומסעדות שישמחו לבב אנוש, והוט קוטור שחבל על הזמן. ועדיין, כשנוסעים לשם בדצמבר ואין ענן באופק והשמש זורחת על שמיים בהירים מנשוא, אז, דעו לכם, שהולך לקפוא לכם שם התחת, פשוט כך. ומי שלא מצטייד בבגדים כמו של אמונדסן כשיצא לגלות את הקוטב המערבי או את האברסט או את השד יודע מה – אז הלך עליו. מילה של דודינקא.

וחוץ מלהתלונן ולקטר על הקור, יתהה כעת הקורא – עשיתם שם עוד משהו? או שכל הטיול נסב סביב תנוכי אוזניים קפואים ושפתיים מבוקעות מן הצינה? המממ... בואו נראה... אז טיילנו ברובע הלטיני, ושוטטנו על איל-דה-לה-סיטה ועל אחיו הקטן איל-סן-לואי, וצעדנו בגני הטווילרי ואף בשדרות השאנז-אליזה ההדורות, ואכלנו – אוי כמה שאכלנו (ומייד נפרט). אבל בעיקר היה לנו קר. וכמו זוג בריטים מקשישים שאין להם כבר על מה לדבר חוץ מאשר על מזג האוויר, כך היינו גם אנו. "עכשיו יותר קר מאשר אתמול?" – "כן, קצת, במיוחד עם הרוח הזו שהתחילה פתאום לנשב", וכן הלאה וכן הלאה, ולהשומע נמאס.

טוב, בואו נדבר קצת על אוכל, כי היה זה גם-כן ללא ספק מוטיב מרכזי בסיורנו בעיר האורות. הבינו נא: אחד היתרונות של מסעדות זה שאפשר להימלט אליהן מן הקור. ואז להגדיל עשות, וללגום למשל מרק חם וגם תה חם עד שהתחושה חוזרת לנחיריים – אותם נחיריים שכבר חשבנו שהלכו ללא שוב. ולכן היינו מקפידים בבוקר לשתות קפה (אני) ומאפה (פוסיקאט). ובצהריים בדרך כלל נשנשנו סושי, לכבוד הקהילה היפנית הגדולה של פריז. ובערב השתדלנו לאכול אוכל צרפתי כהלכתו. והקפה היה מצוין, והסושי היה משובח – אבל האוכל הצרפתי התעלה על הכול. וזאת בעיקר משום שהקפדנו לחזור שוב ושוב לאחד הביסטרואים המצוינים במיוחד של פריז, הלוא הוא "שה פול", הנמצא ברו-דה-לאפ פינת רו-דה-שרון, ממש דקותיים הליכה מהבסטיליה. ובואו ונספר לכם קצת על "שה פול" שתבינו מה הפסדתם.

בכניסה לביסטרו משתרך תור אימתני כמעט בכל שעה של היום והליל. הסועד מפלס לו דרך אל הבר, ומסביר לברמן הכרסתן שהוא הזמין מקום כבר בצהריים. שעל כך עונה לו הנ"ל בצרפתית רהוטה "יופי לך!". ואז מתרכך ואומר "חכה כאן ואל תזוז, זה ממש לא ייקח הרבה זמן". ובאמת מקץ מחצית השעה מתפנה לו שולחן, דחוק אל הקיר בין צמד איטלקים בדייט לבין שלושה סטודנטים מקומיים שלועסים דבר-מה ברעש. וכעבור דקות מספר מופיעה לשולחן מלצרית קוקטית למשעי, ואחרי התייעצות קצרה מתחיל מצעד המנות המענג.

למנה ראשונה אפשר למשל להזמין סלט של גבעולי שן-ארי ברוטב וינגרט, שעליהם בזוקות פיסות פריכות של קותלי חזיר, ומעל הכול מונחת ביצה עלומה בהדר צפידותה. הסועד מבתק את אותה הביצה, וחלמונה הכתום ניגר על הסלט, וכיף גדול מאוד. ואפשר להזמין גם ריזוטו סמיך ונימוח שבתוכו נמסות, כשבע עיניים, פיסות של כבד אווז מטוגן בארמניאק. או סלט קר של עדשים ירוקות עם בצל ופלפל ואוזן חזיר מוקפצת קלות. ושאר מינים רבים ושונים של מתאבנים ומשעשעי חיך שכל מטרתם לרפד את הקיבה לקראת הגעת המנה העיקרית.

וזו כשלעצמה יכולה להיות למשל שוק ארנב ממולאת בגבינת רוקפור ריחנית המנוקדת בעלי נענע, כשלצידה נתחי תפוחי-אדמה מטוגנים בחמאה, שחיצוניותם שחורה ומתפצפצת. או אולי שלושה מיני דגים, כולם שוחים ברוטב סמיך וצהבהב מזעפרן, עמם מוגשת פולנטה אוורירית שמרקמה כשל קצפת. ואפשר שתהא זו מנה של עוף הטובל בתרביך על בסיס יין פורט, ולידו גרטאן דופינואה, כלומר פרוסות בולבוסין מוקרמות בגבינה משובחת. או גם סלמון על מצע רטטוי ריחני, מלווה בתבשיל של פקעות שומר מתקתקות. ועוד כהנה וכהנה מנות, האחת יפה וטעימה ממשנתה.

ואז, כשהכרס מלאה והראש מנומנם, מוגש לשולחן תפריט המתוקים של "שה פול", והסועד הלְאֵה מתעורר באחת ומביט ברשימה, ותוהה מה יזמין לו לקינוח סעודה. שכן יש כאן קרם קראמל ניחוחי, וגם "אי צף" מרענן-חיך, וכמובן טארט טטאן המוגשת עם צנצנת של "שמנת כפולה" (כלומר: בעלת אחוזי שומן כפולים משל קרם פרש רגילה). וגם מחבת של שזיפים משומרים, משולהבים בקוניאק, המוגשים עם גלידת וניל, או אגס ביין ובתבליני המזרח. ולכאורה קשה היא הבחירה, אך לא כן הדבר. וזאת משום שהגדול מכולם ללא כל עוררין הוא המאקארון, והוא אכן הוגש לשולחננו פעם אחר פעם. המדובר בזוג קצפיות שחמחמות וגדולות, ביניהן הטמין הפטיסייה קרם ערמונים מזולף ובתוכו שברי אגוזי לוז קלויים. וליד המאקארון ניצב טוויל שוקולדי עקלקל, הנותן למנה את הטאצ' הסופי. מנה שכולה התגלות אלוקית.

ומה, יתהה הקורא – הזאת היא פריז של פוסיקאט ודודינקא? רק אוכל, ושופינג, וקור? ומה עם אפעס קצת תרבות? ובכן, היו גם היו אתנחתאות קולטוראליות בין מכנסון למאקארון – אבל הפוסט הזה גם ככה כבר מתארך מעבר לגבולות הנסבל. ועל כן נזכיר רק בקצרה את מרכז פומפידו, ואת מוזיאון הלובר, ואת מוזה דורסיי. ואת גשרי הסן המוארים עם ליל, ואת הסורבון עמוסת הלמדנים, ואת הפנתיאון, אותו בית מועד לכל חי של גדולי הצרפתים. ואת השוק הציורי של רחוב מופטאר, ואת הרחובות הקטנים של אזור סן ז'רמן. וגם, כמובן, את המועדון המפוקפק "קֶלֶר'ז" שכל ערב היה דודינקא חומק אליו, עת פוסיקאט חזרה לנוח במלון. ולמחרת, על כוס קפה מהבילה, היה ד' מספר ל-פ' על הקורות אותו שם, והשניים הו מנתחים יחדיו מהלכים וטקטיקות, התקפות מתפרצות והגנות אמיצות, והוגים יחדיו רעיונות חדשים שייושמו עוד באותו ערב. אבל אלה כבר דברים שהשתיקה יפה להם, ועל כן נסיים בדיוק כאן. ורק נחזור ונציין, למקרה שזה לא היה ברור, שהיה נפלא. פשוט נפלא.