קוראים יקרים,

הסאגה האספאניולית ממשיכה. שימו לב הפעם לשינוי מרענן (?) – פרקים חמש ושש כרוכים להם זה בזה, כמו העיר שחוברה לה יחדיו ובליבה חומת קו-מפריד ותו לא. יש בכך משום היענות מסוימת להצעות שיפור מכמה חברים טובים שלא אזכיר כאן בשמם (ש' כהן מזגנים וקוויםלדמותו – תודה!). אין בכך משום היענות למגיב מהפוסט הקודם שביקש פחות או יותר לגמור כבר עם השיעמומון הזה. כפרפראזה על דבריו של מיקי בוגנים האלמותי – כנות לא פה! בבית!

חוץ מזה הכול די כרגיל, שזה אומר (א) יש לי לחץ לא הגיוני בעבודה (מזל שאפשר לברוח לבלוג לעתים כדי להתרענן לפני ששבים אל המטלות), (ב) יש לי איש חדש וחמוד להחפיר (ואצל הומואים שבוע של קשר זה כבר לונג-טרם-ריליישנשיפ כידוע). וגם, בשישבת קפצתי לחגיגות הארבעים להיווסדם של חבריי ע"פ ושר"פ שנערכו בישוב האזוטרי מכמנים שבגליל, אבל על זה אולי בפוסט נפרד אם בכלל. תגידו, מתי לעזאזל נהייתי מין סוג של יומני-היקר שכזה? מה קרה למדריך למטייל בעולם ההפוך ולמטרותיו המקוריות? איפה הפוסטים המשמימים על (נניח) הומואים-עם-בלוריות בעד ונגד? משהו עובר עלי.

אחת קטנה לפני פיזור. כידוע אין זה ממנהגי ללנקק – שילוב של תירוצים כמו "בסתירה לרוח הבלוג", או "שאחרים לא יעלבו", וכמובן "לא מצליח לי בלי שכל הפוסט יקרוס" שזה הכי הגיוני. אבל לאחרונה פרץ פה בישרא קול חדש ורענן בז'אנר ההומואיסטי, ופשוט אין לי ברירה. מדובר בבלוג הזה, שמגדיר את עצמו בתור "גיבובי תרבות הומוסקסואליים זולים ונוחים מנקודת מבט מצוייצת". התחלתי לקרוא אותו במצב-רוח סקפטי, כמו שהיה עוד באירופה, אבל מניה וביה התמכרתי. אז נסו ותיהנו!

שלכם,

אני

נ.ב. התרגשות רבתי נרשמה במחוזותיי, עת הסתבר כי הפרויקט הספרדי הצפוף הצליח להקפיץ אותי היישר לטבלת המקובלים, בה לא הייתי כמעט מעולם! מדובר כרגע במקום העשרים-וחמישי (המכובד!!!!1!!) כך שיש עוד לאן לשאוף. תודה לכולכם שהבאתם אותי עד הלום. וכמו שלימדה אותי אלומה להגיד – בב"ח לתו"ע!

פרק חמישי - משפחתי וחיות אחרות (יום חמישי, 13 באפריל 2006)

הווילה פשוט מדהימה. אין מילה אחרת. אני מקליד כרגע על לפטופי הקט תוך רביצה בערסל, קשור בין שני עצי תאנה עתיקים החונטים פגיהם בלי קול מעלי. מולי מנצנצת הבריכה, שצורתה ככליה, ועל גדותיה צמחי-גרניום בשלל גוונים של ורוד, סגול ואדום. משפחת ב' הנמרצת יצאה לסייר בסביבה, ואילו בני פ"מ הרגועים יותר רובצים מסביב לבריכה, עסוקים בשלל משימות-חופש שונות ומשונות. גפ"מ הקטון לועס בננה גדולה, ואחיותיו הבוגרות כפ"מ ויפ"מ עמלות על כתיבת חיבורים בסגנון עדות "איפה הייתי ומה עשיתי". טפ"מ הפעוטה מגרגרת בהנאה בתוך מין מיטת-טרמפולינה חפוית-בד, תוך שהיא מוצצת אצבעה. אבא ואמא פ"מ קוראים בספר בצל סככת קש גדולה. זוהי הפסטוראליה בהתגלמותה.

מולנו גבעות עגלגלות הנפרשות אל האופק, נטועות עצי אורן ומיני שיחים מוריקים. הנוף גלילי ומוכר, אך השלווה מזכירה לנו כי אין זה הגליל, על שלל מטייליו והמולת תושביו. כשאנו שוקטים, ניתן לשמע את קולות הציפורים והחרקים נישאים באוויר. נקר חובט קצובות בגזע-עץ, קוקייה נושאת קולה ברמה. צרצרים מנסרים ברצינות תהומית בכנפיהם, כאילו התכוננו לבחינות כניסה לבית-הספר לאומנויות. ריחות משכרים עולים באוויר הצלול: ריח פרחי ההדר בגינת הבית מתערבב עם ריחות פרחי הבר הפרושים בשטיחים של צהוב, סגול ואדום על צלעות הנוף. נחילי דבורים עמלניות עוסקות בהכנת דבש תוך זמזום ידידותי, כמו נגר המהמהם בזמן שיוף במקצועה.

אנחנו מסתפקים היום בהכנת כריכים פשוטים, בניסיון לפצות קמעה על מוראותיו הקולינאריים של יום האתמול. מתישהו במהלך ההכנות הקדחתניות לליל-הסדר הצליח עפ"מ גם לקלות פלפלים, וכעת אנו משדכים אותם לגבינת-עיזים מקומית ולבאגט חמֵץ למהדרין. פירות, שקדים ואגוזים משלימים את הפיקניק ליד הבריכה. אט-אט נופלת על כולנו תנומה לא קרואה, כזו שהמקומיים מכנים "סיאסטה".

כשאנו מתעוררים, כבר שבו בני ב' התוססים מטיולם. לא רחוק מכאן נמצא פארק הטורקאל, ובו תצורות סלעים אימתניות, שעם מעט מאמץ ניתן לראות בהם מין חיות קדמוניות. אמא-ב' מספרת לנו בהתרגשות כי שאר בני המשפחה מיהרו לטפס ללא היסוס על סלעי ענק אלה, בעוד היא מביטה בהם בהסתייגות-מה מלמטה, חובקת בידיים מגוננות את צ"ב הזעירה. ועם זאת, בהגיעם לסלע האחרון, טיפסה אף צ"ב אל הגובה, מוכיחה כי גם בדמה זורם אדרנלין בני ב' האנרגטיים.

השמש נמשכת לרדת אל ערשה, כולם הולכים להתקלח ולשטוף מעצמם את עמל השעות האחרונות. צהלות הטיילים הנמרצים מתערבבות בהמהומיי הרבצנים העצלים. צללי העצים מתארכים בגינת הווילה, ויום נוסף מתכנס לקראת סיומו.

פרק שישי - כך הולכים הנוצרים (יום חמישי, 13 באפריל 2006)

לפנות ערב מסתבר לנו כי אזל החלב, ואני מחליט לנסוע אל ווילהנואבה-דה-לה-קונספסיון לתדלוק המאגר. הדרך נמשכת כעשרים דקות, מתפתלת בין שדות בנוף רך ומתגלגל. אני מתמכר ליופי, מזמזם עם איה כורם את "שיר אהבה פשוט" שמתנגן ברקע. בהגיעי לעיירה אני מגלה שהסופרמרקאדו הרגיל שלנו סגור ומסוגר. הרחובות ריקים, אבל מדי פעם עוברת בהם משפחה שמחה, שבניה נושאים בידיהם לפידים כבויים, ומפטפטים ביניהם בעליצות. זו עת ה"סמאנה סנטה", השבוע הקדוש שלפני חג הפסחא, ובכל ספרד מתקיימות תהלוכות דתיות של לובשי גלימות, המניפים לפניהם סמלים מסמלים שונים.

לבסוף אני מוצא חנות מכולת קטנה פתוחה. כל גודלה חצי עינב, והיא מאוישת על ידי משפחה אנדאלוסית חביבה. אני נכנס ומשוטט בין המצרכים המועטים, ועיניהם של בני-המשפחה נשואות אלי לראות במה אבחר. אחרי עוד דקותיים הם פונים אלי במבטאם הבלתי-אפשרי ומבטיחים כי ישמחו לעזור לי בכל מאוויי ולהמציא לי את כל מבוקשי. אני מחייך חיוך מבויש ופונה לרעות בין קופסאות השימורים המרוחקות, אך הם עוקבים אחריי גם לשם בידידותיות בלתי-מתפשרת. אני נכנע ושואל היכן הלצ'ה פרסקה, החלב הטרי. זרם של מילים מידרדרות מבהיר לי כי בדרך-כלל נמצא הלה בתוך הנברה, המשלגה (כנראה מקרר) אבל עכשיו יש רק חלב בקרטונים.

מפה לשם אני מוצא את כל מבוקשי בסיוע בני המשפחה, למעט רוטב סויה – תרכיב מוזר שהמקומיים מעולם לא שמעו עליו. תוך כדי כך אני קושר שיחה עם האב, האם ושני ילדיהם. אני מספר להם על הווילה בה אנו חיים, אך הם מושכים בכתפיהם – מן הסתם לא שמעו עליה מעולם. אחר-כך אני שואל על נושאי-הלפידים, והם מספרים לי בהתרגשות על התהלוכות המתרחשות בימים אלה ברחבי המדינה. הם ממליצים לנו לקפוץ לאלמוחיה הסמוכה, שם, לפי דבריהם, תיערך הערב תהלוכה מיוחדת במינה.

אני שב לווילה ומספר לכולם על התגלית המרעישה, בעודי פורק את קרטוני החלב, תבניות הביצים וכדי המים שהבאתי. דרי-הבית מגיבים בהרמת גבה משועממת. השעה מאוחרת למדי, והדור הצעיר עוסק במגוון מלאכות יצירה, הריסה ושחזור. הוריהם רבוצים אל מול מסך הפלזמה הענק, וצופים באפוס המלחמתי רחב-היריעה "אלכסנדר", בכיכובם של קולין פארל, ואל קילמר ואנג'לינה ג'ולי, ובלוויית כתוביות לכבדי-שמיעה. לבסוף אני מצליח לשכנע את הגברברים ל"ב ועפ"מ לצאת עמי אל הלילה, בעוד הלביאות נשארות מאחור, להגן על הגורים.

בהתקרבנו אל אלמוחיה אנו רואים כי העיירה הציורית לבשה כולה חג. כבר אחת-עשרה בלילה, אך הסמטאות הפתלתלות שוקקות חיים כאילו היו קניון עזריאלי בערב סוכות. ככל שאנו מתקרבים לכיכר המרכזית, גוברים קולות השמחה וצלילי התופים והחצוצרות. כשאנחנו מגיעים לבית העירייה נגלה לפנינו המון שוקק בבגדי חמודות. תזמורת כלי-נשיפה מקומית מנעימה את זמנם של החוגגים, ומגוון פרחי-נצרות בגלימות ירוקות סובבים בחשיבות בין העוברים והשבים. חלק מהם חובשים לראשם מצנפות מחודדות משונות ובהן רק חרכים לעיניים. אחרים מצלצלים בפעמונים ומניפים מקלות עם צלמי הצלוב.

דוכני בירה שהוקמו בצד הרחוב מנפקים כוסות סֶרבֶסָה קרה לכל דורש. לפתע חולפת תזמורת של לובשי מדים מנומרים, רועמת מארש צבאי ונעלמת מן העין. קבוצת נשים צעירות בלבוש שחור מסורתי, שלראשן מסרקות והינומות כהות, מטופפת על עקבים גבוהים. אחריה הולכים עוד כמה בחורים בגלימות ומצנפות. אנו התיירים היחידים בין כל המקומיים, וכולם מביטים בנו בתמיהה לא מוסתרת.

החגיגות נמשכות אך אנו כבר עייפנו. צמד האריות ואנוכי פונים חזרה אל המכונית. עלינו לעלות על יצוענו בהקדם, שכן למחרת היום מצפה לנו נסיעה ארוכה. אכן, לראשונה בתולדות הווילה, החלטנו להרהיב עוז ולצאת מסוף-העולם שלנו. פנינו אל עיר המחוז הגדולה, הלוא היא סביליה המעטירה!

.