הזריחות האחרונות שלי

חולמת בהקיץ.

היום הזה התחיל על רגל שמאל.

אחרי חמש שעות שינה (בקושי) לא מוצלחות במיוחד של התהפכות במיטה, העפה והתכסות חוזרת של השמיכה הורודה הפרחונית וגם כמה מכות בראש מהקיר, כבר הייתי מוכנה כמו שצריך לבוקר מייאש. צעקות מאמא וגם מאחותי הקטנה (היא רודה בי! ובכל פעם שזה קורה אני מחייכת ונזכרת במה שאלון סיפר לי ביד השמונה, על תסבוכים של "ילדי סנדויץ" ועל איך שהוא חי בטרור בגלל אחיו).

נסיונותי להבליג וללמוד ללשון או לבדר את עצמי בשיחות מסנג'ר כאלו ואחרות, בייחוד עם הי"בניקים (לשעבר!) מאתמול, נכשלו לחלוטין ושוב מצאתי את עצמי מתקשרת ל"אחות הגדולה" בדמעות.

אחרי כמה ריבים עם ההורים אני מגיעה ליעד המבוקש והיא מקבלת אותי בחיבוק.

ארוחת צהריים רומנטית, אך מסורתית של לחם שום ובקבוק קולה על השטיח שלה. דיסק של אחינועם ניני.

שולחן עץ חדש. ספר ירוק. אבטיח אדום בקערה לבנה. שני דובים על המיטה וכרית לב.

המקלט שלי.    

אני דרוכה למילים. לקול הזה. הכל חודר עמוק פנימה ומסרב לצאת.

המחשבות מתרצצות לי בראש בקצב מסחרר.

הייתי צריכה להוכיח לעצמי שקיץ. שחופש. למתוח את הגבולות כמה שרק אפשר, עוד קצת ועוד... להיות חופשייה בכל המובנים, להשתחרר מבית הספר ומכל הלימודים והעקביות שהוא כורך עמו, מהצורך לרצות את אלו שמסביבי ומהצורך לתכנן כל דבר מראש.

אני ספונטנית יותר מתמיד ומדביקה כמה שיותר בדרך. מסיטה את המחשבות אחורה, שומרת אותן עמוק עמוק באותה נקודה קטנה בעורף, בכל זאת הן תמיד איתי.

קופצת בהופעה. מאבדת את הקול. מסתובבת עם אנשים שאני מכירה רבע שעה עד השעות הקטנות של הלילה. אוכלת גלידה ב2 בלילה אי שם בחור נידח ברחובות החדשה.

זורקת פלאפון, ארנק כחול, מפתח עם מחזיק מפתחות מפריז ודיסקמן לתוך תיק לבן. נוסעת כמה שיותר רחוק.  

בת"א מרגישה שוב בבית, כאילו לא עברה שנה. משננת מחדש את הרחובות, ואת המסלול של קו 5. מסדרת את הזיכרונות בראש לפי שמות של רחובות.

שרה עם נהג מונית שאני לא מכירה.

שוכבת על החול בים, בוקסר וחולצה לבנה שקניתי בבוסטון. בוחנת את הגרגרים מקרוב, סופרת אותם עד שאני מתייאשת. קמה ורצה עם שתי החברות שלי פנימה, נגד הזרם. אנחנו מחזיקות ידיים וצוחקות בקול כשאנחנו נרטבות יותר ויותר. האחיזה נשמטת ואני עמוק בתוך המים צועקת פתאום, אני אוהבת את הים-אני אוהבת את החיים. וכמה שזה נכון. מרגישה יותר חיה מתמיד.

אולי גם העיצוב החדש הוא מעין הוכחה לחופש הזה.

אני מתבוננת על התמונה של רנואר ונעשה לי חם ויש לי טעם מתוק בפה, של קיץ.

צהוב בעיניים, צהוב בפה, צהוב בגרון.

אני לא נרדמת כבר יומיים. למרות העייפות שכבר אי אפשר לשאת יותר. יש בי מעין זריקת מרץ מטורפת.

המשפט שקראתי ביום ראשון בקניון עם אלכס עוד תקוע בראש.

"ראה כל יום שלא רקדת בו כמבוזבז.

קבל כל אמת שלא נאמרה בחיוך כשקר."

חיבת להרגיש בכל שנייה שאני חיה.