הזריחות האחרונות שלי

זה כבר היום החמישי.

המחשבות רודפות אותי. אין מנוח.

מתהפכת מצד לצד.

הקולות לא שותקים לרגע.

הניחו לי כבר!

מקפלת את הרגליים.

מעיפה את השמיכה.

השעה 3 בבוקר ואני רק אומרת לעצמי שאני חיבת להרדם כדי שאוכל לתפקד כמו שצריך בבגרות.

מתהפכת לצד השני.

רעש נוראי בתוך הראש.

(משהו כמו ערבוב חולני של תמונת ה"באבא יגא" מתמונות בתערוכה של מוסורגסקי, צעקות נוראיות, השיר של אחינועם ניני ששמעתי אצל דיאנה והמצפון שלי שמצווה עלי להרדם וכמה שיותר מהר.)

לכו מכאן

הקולות הולכים ומתגברים.

מתעצמים לאט לאט.

מבהירים שלא יתנו מנוח, לא עכשיו.

אם המורה שלי לפסנר היתה שומעת אותם עכשיו, היא היתה וודאי מטיפה להם עד כמה שההתעצמות הזו בפורטיסימו מוגזמת.

כנראה שאפילו הקולות בראש שלי מגזימים בזה.

אפילו עליהם אני לא יכולה שלא למתוח ביקורת.

אור חודר לאט לאט מבעד לתריסים המוגפים.

הטלפון האפור מצלצל.

אני פוקחת את עיני מהסיוט הזה, שאפילו לא לגמרי חלמתי. מביטה בשעון השחור שמונח ליד ראשי ונחרדת לראות שאני מאחרת לבגרות בלשון.

רק באותה שניה הבנתי שסוף סוף נרדמתי.

איזה יום היה.

בגרות בלשון שהלכה די טוב.

אין יותר לשון.

לעולם.

זה בלתי נתפס.

ועוד יותר טוב שעכשיו אני יכולה לומר את המשפט הנצחי של האחים הגדולים.

אני את הבגרות שלי בלשון כבר עברתי!

אומץ לא מוסבר.

חיבוקים, בכמות כזו שכבר אי אפשר לספור.

סמס מענבל ועוד אחד מיואב.

שיחת טלפון עם דרור.

בוחן חתיך למדי.

אלון תופס אותי במדרגות:

"עכשיו את יכולה להיות מדריכה אמיתית".

את המשך היום העברתי בבריכה עם חברים.

היה טוב משחרר מצחיק ו.. כמובן רטוב.

דברים שאני בטח כבר לא זוכרת במדיוק, 

*מורן: "מר מציל תשים לב אלי!"

*התגלית שהמציל למד בקציר ב' עם זהבה, רוני וכמובן-דני מלמד

*בדיחות ארז למיניהן..

*שיחות בג'קוזי וחיכוחי רגליים

בכל זאת. בסוף רק ההרגשה ומצב הרוח הטוב נשארים.

בערב סרט עם עמוס ארז ומורן.

צחקנו כל כך, עדיין כואבת לי הבטן (וגם מהפופקורן שעמוס ואני לא הצלחנו לגמור!)

"תזכור שתמיד אפשר לבחור!!!"

"את מזכירה לי את אהובתי.."

אחר כך בקרוסלה, ובנווה אלון ב"עיגול".

מורן התגלתה כערסית קשוחה בהחלט וכממציאה ניבים כאלו ואחרים.

והשיחה עם ארז, מחוץ לבית.

הכל הותיר בי חיוך שאני מקווה שלא יימחק.

אכן יום שפרר =]

מחר (בעצם היום) חיפה-פעולת סיום והלאה נראה כבר, יש הרבה תוכניות, יותר מדי אפילו, קשה לי לוותר לעצמי..

מקווה להצליח להרדם סוף סוף.

לילה שפרר לכולם

(ומה לעשות? בעיקר לאלו שמבינים..)

עריכה:

קראתי את "סקיצה של טירוף" והרעד עוד לא עוזב.

הלוואי שגם אני אוכל לכתוב כך. לזעזע. לטלטל את העולם.

כל כך הרבה כוח במילים שלה, אני יודעת שמאז ומתמיד משהו בי תמיד ביקש להיות קצת כמוה.