עשה, שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
שאמשיך לנסוע. להביט בחושך הזה שבחוץ.באורות שחולפים על פני במהירות.
להרגיש מוגנת.
לשמוע את הצלילים מתנגנים בשקט. לאט, לאט.
לדעת שאני יכולה הכל. שכלום לא ימנע ממני דבר, לא עכשיו.
לשבת מאחור, שותקת לרגע. הם צוחקים ואני בתוכי יודעת שזכיתי בחברים הטובים ביותר שאפשר להתברך בהם.
עשה, שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
שאמשיך לנצור אותו תמיד בתוכי.
כל יום שחולף משאיר בי סימן משלו. בכל יום אני משתנה עוד קצת. תופסת צבע, נעקצת בכל הגוף, ובעיקר מפתחת ביטחון חדש. כן, החופשיות הזו, שהיא כל כך אינסופית, עושה לי רק טוב.
בסוף ההורים לא יזהו אותי כשיחזרו משוויץ!
אשכרה ראיתי היום אופרה שלמה! והחיוך לא נמחק.
באמת שאין, אין כמו מוצרט. למה אני תמיד צריכה לגלות את זה כל פעם מחדש?
היה כיף עם כולם. כל כך כיף!
אני לא אכנס לפרטי פרטים, העיקר שאני מבינה את עצמי.
פשוט התחושה הזו, שתמיד תומכים בי, אפילו כשאני לא נופלת.
"מה יקרה עם פתאום תבוא אלי,
ותייפה את הכל?"
השיר תקוע בראש, ואני מדמיינת עכשיו בחיוך את עמוס דיאנה ושירן מזמזמים אותו בדיוק כמוני. איך אפשר לא להידבק אחרי ששרתי אותו בערך חצי שעה רצוף?
הרשתי לעצמי להיות קצת טום-בוי היום. הגעתי למסקנה שאני פשוט מסתדרת כל כך הרבה יותר טוב עם בנים. קשה לי לסבול את עצמי, אז בתכלס לסבול עוד בת?!
אבל בכל זאת, הבנות בחיי חשובות באופן שאי אפשר לשער (אני פשוט בוחרת אותן בקפידה!)
אפילו ניצחתי את עמוס בכדורגל שולחן, ובאופן די מפתיע גם לא הייתי כל כך גרועה.
"אני שונאת את השוער הזה! למה יש רק אחד?!"
תסביר לי למה אתה בכל מקום גם כשאתה לא פה.
זה לא נתפס.
צלילי פאנטום האופרה מתנגנים בחדר הסמוך, ובראש. (ענת מכורה)
נזכרתי איך ראיתי את זה בפעם הראשונה, ואיך השחקנים הראשיים חתמו לי בסוף הערב.
-מבטיחה לעצמי לעשות סדר בבלגאן שהצטבר אצלי ערימות ערימות, ובאותה הזדמנות למצוא את התוכניה הזו ואת החתימות.
"לוטי הקטנה" מתרוצצת עמוק עמוק בתוכי. עכשיו היא יודעת מה היא אוהבת יותר: שוקולד, או חידות, או סרטי משי. מה שהיא אוהבת באמת, זה לישון במיטה שלה כל היום.
אסיים במשפט שתמיד עושה לי טוב שהוא אומר,
לילה מגניב.
לכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
