לא חם לי. לא קר.
הכל עומד במקום. ואין לי כלום.
אין לי דבר להרגיש.
אין דבר ביום הזה שהוא מיוחד, או שונה בדבר מה מימים אחרים.
ואולי זה סתם עוד יום. עוד יום שאפילו לא מסוגל לגרום לי ליפול, להישבר.
היה לי קל יותר אם היה זה יום קשה.
קל יותר לבכות.
משהו עמוק בתוכי מתחנן שיהיה לי רע. שלא אוכל יותר לשאת זאת.
שאשאר לבד. נטושה, מכווצת בעצמי.
אולי אז, לפחות ארגיש שהבכי הזה מוצדק.
כשאבכה, לא ישטוף את פני הגשם החזק.
לא יהיה לי קר ולא אשב לבדי.
כשאבכה, לא תכסה את חיי אותה אפלה. לא אהיה עיוורת אל מול כל החושך הזה.
לא תהיה תפאורה מתאימה בדיוק. מתאימה עד כדי אירוניה, של יום אפור, ושיר עצוב ברדיו, ודמעות בלילה אל תוך הכרית.
כשאבכה, אולי לא תשימו לב.
אבכה בשקט, לעצמי. אל תוך המחשבות.
הדמעות יסתתרו, כמו תמיד, מאחורי המסגרת האדומה של המשקפיים. הקול ייחנק בתוך הגרון.
אולי מישהו יבכה חזק יותר ממני.
בדיוק כמו אז, כשנפלתי בבכי חסר אונים בדיוק כשהיא בכתה. רק אותה שמעו.אותה, עם הבכי הקורע שלה.
אף פעם לא ידעתי לזעוק כך. אולי אף פעם לא ידעתי לבכות באמת.
תמיד בכיתי בשקט. תמיד.
פרט לפעם אחת. אותה פעם בה בכיתי יום שלם מבלי לזוז. אותה פעם יחידה בה הרשתי לעצמי לקרוס באמת, להיות חלשה (אפילו לעומת עצמי).
אותה פעם שלא תחזור.
אני כל כך רוצה לקרוס. כל כך רוצה.
אבל אני לא מרשה לעצמי. כי למרות הכל, ולמרות שאני לא לבד-עכשיו אני יודעת, אם אפול אף אחד לא יוכל להרים אותי.
התאבלתי מספיק. בכיתי, כעסתי.
הזיתי אל תוך הלילה, אל תוך הכרית. בלי להצליח להרדם.
כשאבכה אדע כל הזמן שזה יעבור.
כשאבכה, לא אפסיק לומר לעצמי שעוד אוהב אחרים. שמגיע לי יותר. שהפעם באמת יהיה טוב. מוכרח להיות.
ואז אקום, אקבל חיבוק.
אסע רחוק מכאן, הכי רחוק.
אחרי שאבכה אתגבר. אתחזק, אקום, אחלום חלומות חדשים, חלומות שינסקו מעלה מעלה ולא ישקעו לרסיסים כמו החלום הזה שמתנפץ לי כל יום מול העיניים מחדש.
כשאבכה, בסוף ייגמרו לי הדמעות.
כשאבכה, אתגבר ויהיה לי טוב.
אבל עכשיו אני רק רוצה לשתוק. לקרוס לאט לאט.
אני רוצה לשקוע ברחמים. להתעטף באומללות הזאת, לתת לה רשות להיכנס סוף סוף.
להרגיש פעם אחת, שבאמת אין עוד טעם. שאין סיבה לחיות.
שאין עוד דבר בעולם ששווה את כל זה. ששוה להתעורר בשבילו כל בוקר, לפקוח את העיניים.
עם כל האבסורד שבדבר, באמת שהכל היה הרבה יותר פשוט.
הייתי יכולה לוותר בלב שקט.
אם לא היה לי בשביל מה לחיות, לא הייתי צריכה להתגבר.
אבל יש לי כל כך הרבה סיבות לעבור את זה.
אפילו העצב שלי לא מושלם.
הכי קל לוותר. להתייאש.
ללכת בדרך הקלה.
למה אני לא יכולה להיות חלשה כמו כולם?
ואני יודעת. אני יודעת שהכל שטות אחת גדולה.
והמילים הללו, שאני כותבת עכשיו בכזו רצינות, המילים שנותנות לנאיביות הזו שלי לפרוץ שוב. מי יקרא אותם בכלל? מי יחיה אותן?
מי יזכור אותן מחר?
הן לא שונות מכל המילים שכבר נאמרו.
הן לא שונות מהמילים שראיתי אותו מקריא מהדף לפני כל כך הרבה שנים.
כולם מסביב בכו כשהוא דיבר. ואחרי שהוא ירד, אפילו דוד דן לא הצליח לדבר, להסתכל לכל האנשים הללו ישר בעיניים. כשהוא דיבר, הכל עצר. הוא הסתכל למוות בעיניים. למוות שלקח את זה שהרכיב אותו על הכתפיים, שסיפר לו סיפורים מארצות רחוקות, ופתר איתו חידות של מספרים מסובכים, לימד אותו לסובב מטבעות על השולחן העגול, ונתן לו וופל לימון וספרייט עם גזים שקופצים בתוך כוס פלסטיק עגולה.
כולם מסביב בכו כשהוא עמד, גבוה פתאום מכולם. כולם בכו כשהוא הבטיח, אז באותו רגע קטן, בקול הרועד. המילים שלו היו כל כך חודרות. אני זוכרת אותן במדיוק. באותה צמרמורת מתחת לעור.
"ואלה סתם מילים שחורות על דף לבן.
אולי זה באמת סתם.
מי יזכור את המילים הללו מחר?
אינ אזכור אותן.
אני מבטיח לזכור.
סבא, אני מבטיח לך, שאזכור אותך תמיד."
אם את המילים שלו לא זוכרים, למה שיזכרו את שלי?
אפילו אני לא אזכור אותן, אתכחש אליהן עוד כמה ימים. אומר שהן טפשיות, חסרות ערך.
אולי הן באמת כאלו.
אולי אתה צודק ואולי באמת אין טעם לדבר. אולי כל המילים שבעולם כבר לא ישנו כלום.
ניצחת.
במלחמה חסרת הערך הזאת. שיש בה רק כאב.
אני רוצה לקחת את הדרך הקלה הזאת.
אני רוצה לכעוס ולא לראות אותך יותר.
לומר לך כמה שאתה אידיוט.
אני רוצה לראות סרטים על סיפורים גדולים של אהבת אמת ששורדת את הכל.
אני רוצה להשתוקק לזה גם.
אני רוצה לשכוח מכל מה שידעתי.
רוצה לשנוא אותך ולא להאמין.
לא להאמין יותר באהבה.
אני רוצה לחיות את אותם חיים טרגיים של כל אלו שהאמינו שהאהבה לא קיימת, שאין בה צורך.
אני לא רוצה להתגבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
