הזריחות האחרונות שלי

טיול שאזכור לנצח.

ליפה שלי יש יום הולדת.

קניתי לה דובי לבן שתוכל לחבק כשאהיה רחוקה.

קניתי לה צעיף רקום בצבעים בהירים כמו הסוודר שלה, שיעטוף אותה כשתרגיש לבד.

ושני בלונים, שחור ולבן (על האחד לבבות ועל השני תווים) שתליתי לה בחדר.

ובחדר הזה, אני מרגישה כל כך שייכת.

משתדלת לזכור ולהכיר כל פרט קטן.

להשתלב ברקע. של החדר שלה. של החיים שלה.

אחרי שכולם הלכו אתמול השקט הרגיש כל כך מוזר, והסתכלנו זו על זו כעומדות לפרוץ בצחוק. איתה שום דבר לא מובן מאיליו, הכל מפליא ותמוהה ומרגש כבפעם הראשונה.

ישבנו על המיטה שלה יחפות. היא פתחה בזהירות את עטיפות המתנות המרשרשות. והיה לה קשה. קשה שמישהו ישב ועטף וקשר, והיא צריכה לשנות זאת.

כל המילים שכתבו לה היו כל כך יפות ואמיתיות. אני מקווה שהיא תשמור אותם לנצח, כמו שהיא תמיד עושה, בתוך קופסא קטנה מרובעת. אני מקווה שהיא הבינה כמה אוהבים אותה.

אז מחר אני נוסעת.

ואולי זה חלום ישן שמתגשם.

ואולי אני רק מחפשת עכשיו ממה להיפרד ולמה להתגעגע.

אבל אני יודעת שאתגעגע לפה. לשבת פה כשהיא במטבח מכינה את המלוואח המסורתי שלנו (ושורפת אותו בטעות..).

ואני יודעת, שיותר מכל הלילות בבית, אני אתגעגע ללילה הזה, שישבנו כולנו בסלון שלה בשעות הקטנות הללו של הלילה, קרובים כמו שלא היינו זמן רב. במעגל, כמעט חיבוק. וכל צחוק של אחד מאיתנו סחף איתו את כולם.

ללילה הזה, בחדר שבו מאז ומתמיד החלונות סגורים בלילה. אני מתהפכת על המזרן ב4 בבוקר, שומעת אותה אומרת "לילה טוב" ואת עצמי מלמלמת "לילה טוב אני אוהבת אותך". 

אני אותיר את זה ככה, לא סגור לא מובן בלי פאונטה. קטוע כמו הקריעה הפתאומית הזאת מהבית לחודש ומכל מה שמוכר לי וטוב.

אשאיר את הרגש הבוער הזה מתנפנף ליד המאוורר בחדר העבודה שלה.

אשאיר את ההזדמנות פתוחה לכך שהיא תיכנס שוב עם החיוך המבויש ותנסה לצלם אותי. לתפוס את הרגע הזה בדרכה שלה.

להתראות.

אמרתי ללילך שבפעם הבאה שתראו אותי,

אהיה שזופה, מלאת עקיצות שריטות פצעים וצלקות למזכרת. אולי גבוהה בסנטימטר, ולובשת חולצה אוורירית מתנפנפת. נו, מהססגוניות הללו שיצאו מסרט ספרדי.