אני שוכבת על הספה הכחולה.
במקום הזר הזה הכל מרגיש מוכר פתאום.
אבל מה זה משנה, כשההזיות האלו תוקפות-אני מרגישה כאילו אני בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.
ממלמלת משהו על טיסה לאילת-עיר הבירה של רוסיה.
רואה לנגד עיני איך אני קמה ובריצה פותחת את הדלת, נכנסת בשער הברזל החורק יורדת את שלוש המדרגות, מפלסת את דרכי בין גושי האנשים בתוך שקי השינה. מוצאת אותה-מנערת ומעירה. מכאן, כבר אראה מה לעשות.
ואם לא אצליח לקום מן הספה, אולי אם רק אצעק לעזרה היא תשמע אותי. היא אמרה שהיא מתעוררת מכל רעש.
בכל אופן כשאני עוצמת שוב את העיניים ומחבקת חזק חזק את הכרית הכתומה אני רואה אותו בבית ענק, מנגן מנגינה שלא שמעתי מימי. על פסנתר שחור גדול אנחנו נפגשים מחדש כמו לפני שנה, ואני שומעת את עצמי אומרת בבטחון שזה של שופן ושגם אני ניגנתי את זה פעם..
פוקחת את העיניים ומתעוררת בבהלה.
זיעה קרה מכסה את כל פני ואני יכולה להרגיש שהן לבנות.
-"חיוורון וזיעה קרה. תסמינים לעילפון, להתיבשות ולמכת חום. לעיתים מופיע גם כחלון פרפרי"
אני שומעת את הקול מהדהד בחלל חדר הכיתה. אבל עכשיו חזק וצורם מתמיד. דופק לי באוזניים.
העיניים נפקחות למשמע הצעקות שיוצאות לי מהגרון
"עפר!! עפר!! תעזור לי!! עפר רע לי!"
ונעצמות שוב.
הזמן לא זז.
אני לא נרדמת. לא לגמרי בכל אופן.
הבטן שורפת מבפנים מתגלגלת בתוכי.
רע לי. אבל זה יעבור.
"היא תהיה בסדר..."
"בטח שהיא תהיה בסדר זאת טלי!!"
אני אוהבת אתכם כל כך. ורק רוצה להרגיש טוב. לעבור את זה. לחבק אתכם חזק ולומר תודה שאתם כאלו נהדרים ושאתם מטפלים בי ככה. אבל הקול נשאר תקוע בגרון.
הבטן ממשיכה לכאוב בגלים מתחזקים.
עוברת לי מחשבה הזויה בראש, שאני מרגישה כאילו מישהו קשר אותי בקשר הצלה ואיבטח עם קשר דייגים.
-מילוי קפילרי איטי... מילוי קפילרי איטי.
שיט! אני מיובשת..
נו טוב.. העיקר שאני בבית עכשיו
אין כמו הבית.
ואי אפשר לומר שזו לא היתה חוויה..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
