הזריחות האחרונות שלי

הצצה לספרד מהעיניים שלי:

יום שבת 11.8.07-

אני שוכבת על המיטה הלבנה בחדר המלון ליד טולדו.

מנורה בעלת אהיל צהוב שופכת אור על מרצפות האבן האדומות. החלון פתוח לרווחה ונשקף אל מרפסת עץ קטנה בה ענת יושבת עכשיו עם אחר הכובעים השחורים שלה וספר ששכחתי את שמו. משם כל הנוף המדהים הזה נפרש והעיר העתיקה של טולדו - שורות שורות של בתי אבן גבוהים וצפופים נושקים למרגלות הגבעה ולעצי הזית הגדולים שצומחים עליה. "נוף אמיתי של ספרד"

השעה עכשיו כמעט תשע בערב אבל עוד לא שקעה השמש ולולא העייפות הייתי מזמן מתבלבלת וחושבת שעכשיו אמצע היום.

משהו בפנים עוד מסרב להאמין שאני באמת פה - בספרד, ואני שקועה במחשבות רחוקות.

אני מחכה שייפול האסימון - אני באמת כאן. בינתיים אני נהנית מכל רגע, גומעת כל עץ על הגבעה וכל רחש שמגיע אלי מהמרפסת.

הזמן קופא מסביב עם כל צעד.

15.8.07-

היא סוגרת את הדלת. מציבה את השרפרף הלבן הקטן בצמוד לה ושוקעת עמוק אל תוך עצמה - אל תוך הממלכה האבודה שלה.

בחדר הקטן הזה היא מרשה לעצמה לשכוח את הזמן. לחדר הקטן הזה, יש קצב משלו, והוא פועם בה בכל תנועה שלה.

היא פושטת את הבגדים לאט לאט. מפזרת את שערה ומסדרת אותו על הכתפיים. אחר כך פורעת אותו וצוחקת-כאילו בפעם הראשונה, כשרואה שבצדו השני הוא נותר זהוב.

היא מסירה בזהירות את המשקפיים וניצבת מול המראה הגדולה. היא עומדת כך דקות ארוכות. עירומה - בוחנת לאט ובזהירות את הדמות שמתגלה לה. ספק אישה, ספק ילדה. מנסה להעיף רחוק את המחשבות המטרידות.

עוצמת עיניים נותנת לזרם החם לשטוף את השיער... את הכתפיים...את כפות הרגליים...

היא כותבת באצבעה מילים על הזכוכית השקופה. מחפשת בהן משמעות.

המילים של אתמול עוד בתוך הראש...

"כמה מתוק ומריר הכאב.

רק בגללו אני מוכן להתאהב..."

הסבון נשטף במורד הגוף ומשאיר אחריו נחשולים של קצף.

היא עדיין מנסה לחשוב מה היא יותר - אישה או ילדה, והמילים עדיין זורמות מתוכה. פורצות החוצה יחד עם זרם המים.

"בעיניים בורקות, בחיוך רעב

אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב..."

הילדה-אישה פותחת ספר כל לילה לפני השינה. קוראת על עצמה, מדמיינת שהיא דאפי ושהחיים שלה כתובים מראש על ידי א.ב יהושוע

"עירומה תחת המים הזורמים אני ממש מסוממת, הזמן נעשה מתוק, חסר צורה, אני יכולה לעמוד שעות..."

הילדה-אישה זוכרת איך היא שמעה שירים רחוקים משל הביטלס, אבל היא לא לגמרי בטוחה שהיא נהנת.

ובעצם, הרי היא אוהבת את החופשיות הזו ואת האינסופיות שבהרים ובאגם השחור ובעצי האורן המסודרים שורות שורות ובשמיים שמשנים צורה ללא הרף.

היא אוהבת את הערים העתיקות הללו שנשמרו באופן מדהים. את הכנסיות המהפנטות, המשתקות את צעדיה ומאטות אותה.

את הרחובות הצרים, את החומה המצועצעת. ובכלל את תחושת התמיהה הזו והתדהמה אל מול כל המראות החדשים הללו. והכל כבר התערבב בשיכרון. הציורים נראים ממשיים כל כך - אפשר ממש לגעת בבדים ובגלימות המשי, להעביר ברכות את היד על הפנים הקרות, המשתנקות. המציאות עצמה - הנוף, היא כמו ציור. ואולי, הילדה-אישה חושבת לעצמה, אולי יותר קל לחשוב ככה, כי אם לא מפשטים את הנוף הזה הוא בלתי ניתן לעיכול...

היא אוהבת את האוכל החדש. את מגע הקרח המשקשק בכוס על השפתיים.

אוהבת ללכת ברחובות צרים מתחת לחבלי כביסה ולאכול גלידה.

היא אוהבת להתבונן בדוכנים ובחלונות הראווה. לקנות חולצות צבעוניות ולהרגיש שהיא בתוך סרט ספרדי. ואולי היא שוב רק מפשטת את המציאות...

היא אוהבת את הציורים. גם את המוזרים שבהם.

לראות אמנות, לשמוע אמנות, לאהוב אמנות. לנשום אמנות-זה מה שהיא באמת רוצה. והיא נהנת מכל רגע חסד שהרצון הנכסף הזה מתממש.

היא אוהבת את האנשים ברחוב. לשמוע את השפה החמה מתגלגלת בלשונם ובשפתותיהם.

היא אוהבת להבין.

היא אוהבת לשבת במושב האחורי ולשמוע שירים רחוקים של הביטלס.

היא אוהבת לשקוע בחלומות. בפנטזיות שלה שאולי רק היא מבינה.

חולמת על מוסיקה ואמנות. על חוויות ומקומות ועל האנשים שהיא אוהבת. אוי, כמה אנשים היא אוהבת!

היא חולמת על במה גדולה ועל אורות ועל רגליים יחפות. היא חולמת על מרצפות חרסינה ועל בגדים ותכשיטים וספרים ומחברות עבות כריחה, ועל תמונות קטנות אימפרסיוניסטיות מודבקות על ארון עץ.

היא אוהבת לבחון את דמותה הילדותית-נשית במראה.

היא אוהבת לכתוב.

למרות שהיא כבר עיפה בכל ערב אחרי ההליכות בעיר העתיקה והיא מתעצלת.

אבל היא לא אוהבת את האנשים האלה.

היא לא אוהבת את היחס הזה. את הציניות, האנוכיות, הסוציופטיות. את השנאה. את הזלזול.

היא לא אוהבת להרגיש שהיא לא כאן. שהיא מביטה על הכל דרך חלון ראווה.

היא לא אוהבת להרגיש שהיא לא מבינה ולא מסוגלת לראות את המטרה.

היא לא אוהבת כשהנסיעה הזאת מרגישה כמו בזבוז זמן.

היא לא אוהבת שגורמים לה לבכות.

הלילה היא תכבה את מנורת הקיר. תתכסה בשמיכה לבנה חמימה מתחת לכיסוי עבה אדום ותעצום את העיניים. והעיניים שלה - שעוד דולקות, שעוד ימשיכו לדלוק לנצח - ככה נדמה לה, למרות העיגולים השחורים מתחתיהן והחיוך השבור.

הלילה לא יהיה לילה לבן והיא לא תהיה יותר דפאי שלה.

הלילה היא הולכת לישון רעבה. אבל הבטן מלאה. בריגושים, במחשבות, ותהיות וחלומות ורצונות...

ואולי הרעב הגדול וכואב ביותר הוא לחום, לקרבה...

הלילה היא תמשיך לחלום על פסי רכבת שייקחו אותה רחוק.

הוא יחכה לה בתחנה ויתחבקו סוף סוף אחרי יותר מדי זמן. הם ילכו לים, יחזיקו ידיים. היא תחייך-תסיט את שערה לאחור ותפרוץ בצחוק בלי סיבה מיוחדת. הוא יתקרב, ילחש לה משהו, ויטעם את שפתיה...

היא הבטיחה לעצמה להתאפק, לחרוק שיניים - רק לא להחמיר את המצב ולהתחיל עוד ריב. להבליג.

היא מרגישה תקועה. חצויה לשניים. לא שייכת לשום מקום.

לא פה ולא שם.

לא ילדה ולא אישה.

ואולי התחושה המוזרה הזאת המנכרת בפנים שהיא בכלל לא פה - נכונה?

כנראה שהיא רק חושבת שהיא נסעה לטייל בספרד. אבל היא מטיילת הרחק בתוך עצמה. במחוזות הנחבאים של נפשה ושל חלומותיה.

ואולי המסע רק מתחיל...

"טלי ואני התפוצצנו מהתיאורים שלה, הקמנו רעש כזה שאבא פתח את הדלת לראות מה קורה, אבל מיד סגר כי טלי חלצה נעלים, הורידה את הסוודר, פתחה את החולצה, פרעה את השיער והשתכבה במיטה שלי. בכל מקום שהיא מגיעה היא פושטת משהו ונכנסת למיטות של אחרים. מפורקת לגמרי. יפיפיה אמיתית וחברה טובה..." (מתוך המאהב)

הגיע הזמן לפשוט את היום הזה ולהיכנס למיטה הלבנה עם הכיסוי האדום...

*ראיתי היום ענן בצורת נשר רודף אחרי ענן ציפור.

18.8.07-

...

כן, אני עוד מאוהבת בטירוף החושים הזה שצמח בי. אולי לעולם לא אצליח להיגמל מן הכאב המתוק. מן הזכרון המעורפל.

קשה לי לחשוב על עצמי אדישה לנוכח אסוציאציה שלו.

וכן, אני עוד חולמת עליו.

חלומות מפחידים, מצמררים.

...

אני זקוקה למשהו אחר.

מבינה,

אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים...

...

אני פוקחת את העיניים ומסתנוורת מעונג. נפתחת לאופק חדש ומחכה לרוץ אליו. לפרוץ את הגבולות.

אקורד סיום צורם, דיסוננטי מרעיד.

מוכן לפיתרון.

דממה.

19.8.07-

אני כל כך שונאת אותה.

וכל כך נמאס לי להצטופף איתה בחדר הדחוק הזה ולריב ריבים טיפשיים.

בוקר. הציניות משתלטת ומכה בי-

זה הולך להיות יום ארוך ומבוזבז.

אני רק רוצה לכתוב.

להכניס את כל הרגש הזה למילים ארוכות ללא סוף.

שוב חלמתי עליו.

מה עומד מאחורי כל החלומות הללו?

רוצה לכתוב... וכל הזמן הקולות האלה והצעקות. המלמולים.

כל אחד פה חושב שלא שומעים אותו.

"המטומטמת הזאת..." היא אומרת. האמא של המטומטמת.

לא חושבת אפילו מי עוד מקשיב ומה הוא מרגיש.

יורה מילים ללא מטרה. עוד ועוד. בקרירות כזו - מילים קשות, כאילו בטעות, כאילו רק אני והיא שומעות.

וכל כך נמאס כבר. מהנאיביות הזו שלי. חשבתי שהכל השתנה. חשבתי שיהיה איתם יותר טוב.

אני יודעת שלא הכל הושלך לפח. אני השתנתי. רוצה להאמין שזה הכי חשוב.

אי אפשר להמשיך כך יותר.

צריך לצאת. כולם מביטים, מנחשים בליבם מה אני כותבת.

לי נמאס. פשוט כך!

איזה אבסורד! הם הצליחו לגרום אפילו לטיסה מדהימה כזו להיות עונש.

יורד גשם!

באוגוסט!

גשם דופק על החלון מטפטף על הרצפה.

גשם בפני, בפי...

מחוץ לחדרי ריב. צעקות. דופקות על החלון מטפטפות על הרצפה.

אבל אני לא אתן להם! לא אתן לצעקות שלהם לחדור פנימה.

שימשיכו לצעוק זה על זה.

אני אביט בגשם ואחיך לעצמי חצי חיוך כשאחשוב על החמסינים בארץ.

ואני פה. וגשם...

המשך יבוא...

זה בהחלט פוסט מיגע...