20.8.07-
הימים חולפים והמחשבות עפות לי.
אני מנסה לתפוס את הרגע בידיים אבל ככל שאני מקשה את האחיזה הוא נוזל החוצה, חומק מבין הידיים כמו חול חם של חוף ים.
שומעת מוסיקה.
למה לא בעצם?
הקיץ פיתחתי לעצמי את היכולת להעלם. לשקוע בעצמי, להיסגר בתוכי ולא לתת לאף אחד לחדור.
שומעת מוסיקה. נשכבת על המיטה יחפה. כותבת וחושבת.
כבר לא צריכה לסגור את הדלת..
ובכל זאת, המחשבות עפות לי.
הידיעה הזו נוחתת עלי בפתאומיות. פוקחת את העיניים ומבינה ששוב ברח לי הזמן.
השירים נגמרים לי מהר. בשניות. הזמן שלי רץ...
רק כשאני שומעת מוסיקה עם עוד מישהו אני חוזרת למציאות ומבינה כמה שהכל עובר לי מהר.
הזמן שלי רץ כשאנחנו נוסעים. כי כשאנחנו נוסעים והשיחים רצים לי מול העיניים והכביש דוהר והרוח שורקת קצת באוזניים, אני צריכה לבלוע את הכל בבת אחת ואני נכנסת לטריפ כזה, לשיגעון שלי - הזיה אחת גדולה.
בוהה שעות בחלון בלי לזוז. לא צריכה לזוז. הרי בראש אני גומעת קילומטרים ושנים בלי הגבלה.
המכונית חונה וההזיה נקטעת ונשכחת לי מהראש כמו חלום. אבל אני יודעת שברגע שאכנס שוב ונתחיל לנסוע אוכל לשקוע מחדש, לפרוש כנפיים.
אני מכורה לנסיעות ארוכות. מאז ומתמיד. כבר בתור ילדה היתה לי נפש של זקנה. קפואה כזו. אולי היא קצת הפשירה עם הזמן אבל אני יכולה להקפיא אותה כשמתחשק לי. והקור דווקא נעים.
מכורה לנסיעות. מתעייפת ממקום אחד. חייבת למתוח את הגבולות, לקום פתאום ולנסוע הכי רחוק שאפשר.
הולכת לאכול.
חוזרת.
כמה טעימה גלידה ביום שישי.
שוקעת שוב ביומן שלי.
אני חושבת שהכתיבה קצת משחזרת את ההזיות הללו. נותנת לפרוק אותן.
נופל עלי מצב רוח כזה. נוחת עלי בלי סיבה.
והדחף הלא מוסבר הזה לכתוב, לכתוב, להציף את הדפים במחשבות וזכרונות... כמו מן שליחות כזו, שאי אפשר לסרב לה. אין טעם להאבק.
כמו חלום, אבל בעירנות מוחלטת, במודעות לא רגילה, כל רחש, כל פסיק, כל מילה מעלה אסוציאציה חדשה, זכרון שהוחבא עמוק עמוק וכבר חשבתי שאינו. ורק כשהוא עולה פתאום אני מבינה שהיה שם תמיד. רק חיכה בשקט לרגע הנכון.
לכתוב.
לשקוע בפרטים הכי קטנים.
בכל שניה משהו עולה בי וכל כך הרבה להספיק...מרוץ כזה, מאבק נגד עצמי, לזכור רק עוד קצת, לפרוק הכל. והיד כואבת אבל אי אפשר להפסיק.
הכי נורא כשזה נקטע.
הרגש המופלא הזה שוקע ומתישב עמוק בתוך הבטן מכווץ...
ואולי עכשיו אקטע אותו. למרות הכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
