איזה כיף לשמוע את הקול שלך שוב. בדיוק כמו פעם! ופתאום הבנתי שלא הרבה השתנה. כמעט כלום. עכשיו את פשוט בצד השני של העולם..
אבל זה קטן עלינו! בטח שקטן =)
אני כל כך מאושרת בשבילך.
את חווה דברים מדהימים! תחיי כל רגע בשלמותו. תחיי כל רגע גם עבורי...
מתגעגעת לצ'לנית שלי.
זאת שיושבת יחפה במרפסת מחזיקה ספל תה (עם חלב!). זאת שמתבוננת ישר בעיני האנשים...
"טלי אהובה שלי,"
כתבת על דף ורוד.
"טלי אהובה שלי,"
אני קוראת כל יום לפני שנעצמות העיניים וכל בוקר כשהן מהססות להיפתח.
"השיר הזה לא עצוב, וגם אנחנו לא-
החיים מביאים לנו מתנות בגיל שש עשרה.
תראי כמה יפה המילים נצמדות זו לזו
וכמה יפה את והנפש שלך."
צירפת את השורות לשיר של חווה אלברשטיין.
עכשיו תורי להקדיש לך אחד אחר.
הוא התנגן עכשיו ברדיו שבמטבח (זה שתמיד דולק..)
ופתאום הבנתי. הכל הפך ברור לרגע קטן.
איזה מתנות החיים מביאים לנו בגיל שש עשרה!
צמח בר, ילדה שלי. נדוש נוסטלגי מתגעגע ונכון. בדיוק כמו שאני אוהבת.
כי השיר הזה לא עצוב. וגם אנחנו לא.
"מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול -
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם -
מן המדבר.
והוא יבין - אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי.
היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי
ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט
מגע ידיים בכתפי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר."
מתבוננת בסוף הדף הורוד.
"מישהו פעם אמר שכל המקומות נמצאים במרחק שווה מהשמיים:
בימים אפורים הם אפילו נראים יותר קרובים".
כמה נכון.
תסבירי לי, מאיפה את שואבת את כל העוצמה הזאת?
את יודעת?
המזכרות ממך מסודרות בשורה. מביטות זו על זו. מנחמות אותי כשעצוב. משמחות כשנפלא.
הורדים שנתת לי, אז אותו הלילה, מחובקים כעובר, בקופסאת עץ חומה.
בשרביט אני מביטה הרבה. משתעשעת עם הכדורים הכחולים והסגלגלים (כמו בשיר של אביב גפן!)
אבא שלי התאהב במכונית של תלמה ולואיז ומשחק איתה כשחושב שאני לא שמה לב. כמו ילד קטן.
הדף שקנית לי מונח בקופסא לבנה חצי שקופה. מחכה בסבלנות להשראה שתנחת עלי בבוא הזמן. יחד איתו גם הסליל. החוט של הלב שנמתח אבל לא נקרע.
התקליט של יהודית רביץ מביט בי בכל בוקר כשאני נעמדת מול המראה...
להכל יש מקום ברור ומובן. כאילו שם נועדו להיות.
הכל ברור עכשיו.
את יודעת?
החלטתי עם עצמי לכתוב לך כאן. אני מקווה שזה לא מפריע לך.
בשבילי זה הכי טבעי וזורם.
אין לי מה להסתיר מאף אחד.
ועם אי מיילים אני משום מה, לא מסתדרת. פשוט לא מסמפטת אותם יותר מדי...
המון אהבה מישראל!
ספרי לי עוד. אני צמאה למידע. למציאות אחרת.
את מגשימה חלום גם לי, היי אמיצה.
שנה מדהימה לכולם.
האופטימיות חזרה =]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
