הזריחות האחרונות שלי

ככה כשאני לא מציבה גבולות או מחסומים אני עושה מה שאני באמת רוצה. מה שאני מרגישה.

ככה כשאני אני, ואין יותר מדי מחשבות את התלבטויות, הכל פורץ בלי אזהרה.

אפילו בשיחה הכי קטנה. אני אומרת. ורק אז מבינה את המשמעות האמיתית.

oded אומר/ת:

oded אומר/ת:

Tali אומר/ת:

oded אומר/ת:

באסה

Tali אומר/ת:

באמת טוב לי.

למרות הכל.

אבל בכל זאת.

מעין חשש מתגנב בתוכי. מהלך בי על קצות אצבעותיו.

אולי אני רק מחפשת אתגרים?! אולי אני סתם הופכת הכל ליותר מסובך..?

הרגש המשונה נזרע בי כבר במבט הראשון.

רק עיניים.

את השם אינני יודעת. אבל את עיניו, נדמה שמכירה שנים.

וכמה טוב להביט כך.

יושבים בחושך. מתלחשים, צוחקים. הוא נוגע בידי בטעות.

נרטטת בטעות.

גם עכשיו.

לכתוב או לא לכתוב?

היה או לא היה?

הוא מרים אותי ועומד כך. ובו זמנית הוא הכל כל כך מבויש וכל כך בטוח בעצמו.

ובו זמנית אני הכל רוצה ולא רוצה, משתוקקת ואדישה.

היה או לא היה?

הייתכן שבראתי זאת? את הכל...?

"צא מהסרט אני לא מאוהבת בך"

ספק צוחקת, ספק המומה.

והוא ספק צוחק ספק מרגיש.

ומה הגבול בינינו? כבר לא ברור לי.

הלכתי רחוק מדי? חציתי את שמותר לי?

אני יודעת שגם הוא מבולבל.

אני יודעת שזה קיים ועם זאת אני יודעת שזה אסור.

בדיוק כמו שהוא אמר.

"אוהבים אותך. אוהבים אותך כל כך!"

כמה אמרו לי.. זה נכון. ואני לא מקלה ראש, באמת שלא.

אני יודעת את זה.

אבל אני צריכה משהו יותר. משהו חזק יותר, סוחף יותר, ממכר יותר. משהו בעיניים. משהו בדיוק כמוהו. כמו זה שלעולם לא יהיה לי ולעולם יישאר רק בדמיון הנצחי.

ממכרת את עצמי, נותנת ליותר מדי רגשות להציף ביותר מדי עצמה.

שטה בין גלי הים. נסחפת לשם ובחזרה.

מתאהבת בכל דבר שזז.

משהו חסר. 

נשאר רק שבוע להיות בת 15.