הזריחות האחרונות שלי

ראיתי אותו באמצע הרצל. דווקא ציפיתי להתיקל בו. אולי תכננתי מראש. אבל כשזה קרה בקושי זיהיתי אותו.

הוא קרא בשמי.

הסתובבתי ומולי לובן החולצות. מראה משונה וחמים. הם הולכים יד ביד, הוא מוביל עגלה כחולה ולידו מתהלך כלב גדול ושחור בעל עיניים חכמות.

אני מחייכת. 

הוא שמח לראות אותי.

כולם מביטים בי. גם הכלב.

"טלי! תכירי זו יעל אשתי וזה תום וזה.. הכלב שלי"

מסמיקה.

שמחה.

לא מורידה את החיוך.

הוא נראה שונה, מאושר...

כאלה חיים אני רוצה.

פשוטים. מוארים.

ורק אתמול הכל היה חשוך כל כך.

עיני התמלאו דמעות אבל המשכתי ללכת, מבינה שכל צעד מרחיק אותי מהבית.

אדישה לנוכח המראה המוזר. אנשים חולפים על פני. מחנק.

אוירת חג דחוסה. לובן אפלולי.

חושך.

בסוף רגלי גברו עלי והמשכתי במעלה הרחוב.

התישבתי על המדרכה ורק בהיתי.

בהיתי וחשבתי לעצמי שאני חיה בסרט סוריאליסטי בצרפתית.

שרק יהיה כבר טוב.